הורד את הקובץ המצורף המקורי

ת"א (ראשון-לציון) 3803/03  

עו"ד דולב עמית  
נ ג ד  
עו"ד נפתלי קפשוק  
   
בית משפט השלום ראשון-לציון  
[14.10.2007]  
   
כב' השופטת ד"ר איריס סורוקר  
   
בשם התובע - עו"ד שנהר אורי  
בשם הנתבע - עו"ד יונתן גליק  
   
פסק דין  
   
הסכסוך  
1.    התובע תבע את חברו בתביעת לשון הרע. ה"פרסום" נשוא התביעה הוא דברים שאמר הנתבע בדיון מיום 25.5.2003 בפני כב' הש' הרווי גרובס, בבית המשפט השלום בנתניה. בפרוטוקול הדיון נרשם כדלקמן (נספח א' לתצהיר התובע):  
     "עו"ד דולב [התובע]:  
     חברי אמר שדרכי לנהל תיקים על ידי הטעיית בית המשפט.  
     השופטת גרסטל הציעה גישור ואנו הסכמנו.  
     עו"ד קפשוק [הנתבע]:  
     חברי הציע לי בתחילת הטיפול בתיק שהצדדים כל אחד יוותר על התביעות שלו.  
אני נכוויתי מחברי בצורה רצינית למרות שהשקעתי עבודה רבה והיום הוא אומר שהוא לא הציע. חברי מאיים עלי בהוצל"פ. אין ברירה לנהל את התיק" (ההדגשות הוספו).  
2.    התובע רואה לשון הרע בשתי אמירות המיוחסות לנתבע (ר' ס' 1 לסיכומיו): האחת - "חברי אמר שדרכי לנהל תיקים על ידי הטעית בית המשפט"; השניה - "אני נכוויתי מחברי בצורה רצינית למרות שהשקעתי עבודה רבה והיום הוא אומר שהוא לא הציע". הנתבע הודה באמירת האמירה השניה המופיעה מפיו בפרוטוקול (למשל, ס' 41 סיפא לתצהירו). בענין האמירה הראשונה, הנתבע הודה כי ייחס לתובע הטעיה של בית המשפט, אך הסתייג מן הניסוח המופיע בפרוטוקול, בכל הקשור למילה "דרכו" (ר' למשל, ס' 41, 44 לתצהירו; פרוטוקול מיום 31.5.2007 ע' 5 ש' 1-3, ש' 11-15).  
 
3.    עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על תחולת ה"חסינות" המוקנית להתבטאויות של עורכי-דין אגב דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. הנתבע טען, כי אמירותיו חוסות בצל החסינות. לטענת התובע - הן חורגות מגדרה. בנוסף טען הנתבע לתחולת ההגנה של "אמת בפרסום", לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע; להגנת החובה לבצע את הפרסום, לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע; וכן להגנת תום הלב בהבעת דעה, לפי סעיף 15(5)(א) לחוק הנ"ל.  
4.    במישור הדיוני: מטעם התובע העידו הוא עצמו וכן מר יצחק איצקוביץ (מרשו של התובע בהליך בבית המשפט בנתניה). מטעם הנתבע העיד הוא עצמו וכן עו"ד חימי (מרשו בהליך הנ"ל). ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.  
   
פרסום לשון הרע  
5.    אני מקבלת את עמדת התובע, וקובעת כי הנתבע אמר באולם בית המשפט את הדברים שהתובע ייחס לו בפרוטוקול הדיון (נספח א' לתצהיר התובע). הנתבע לא הכחיש כי ייחס לתובע הטעיה של בית המשפט. לדבריו (פרוטוקול מיום 31.5.2007 ע' 5 ש' 10-15):  
"ש.  אני רוצה שתגיד לי בדיוק את הדברים שאמרת לגבי הטעיה מצדי.  
ת.    בדיוק, לא עשיתי רישום. רוח הדברים, כתבתי גם בתצהיר וגם בשאלונים ובכל מקום. רוח הדברים היתה שהשופט שאל אותי למה אנחנו לא מסתדרים ואמרתי לו שאני לא מסתדר עם חברי, הוא מאיים עלי בהוצל"פ, הוא מטעה את ביהמ"ש, סיפרתי שהשקעתי בעבודה בניסיון להגיע להסדר לאחר שחברי הציע לגמור את התיק, ולאחר שהיה קשה לשכנע, חברי הציג את הדברים הפוך כאילו אני הצעתי לו. לכן, הסברתי לשופט שאני לא רואה מקום לדבר איתו" (ההדגשה הוספה).  
6.    בדברים אלה הודה הנתבע כי אמר שהתובע מטעה את בית המשפט, וזאת כדי להסביר לבית המשפט "למה אנחנו לא מסתדרים". בסעיף 41 לתצהירו הודה:  
"... כב' בית המשפט התענין בדבר אפשרות הידברות בין הצדדים לסילוק התביעות, ואז השבתי לכב' ביה"מ, כשאני עומד סמוך לדוכנו כשאולם ביה"מ כמעט ריק מאנשים, כי בתיק הנ"ל אין סיכוי להידברות על פי השקפתי, כי התובע כבר הטעה אותי, בין היתר בדבר הנסיונות לסילוק התביעה, ואף ציינתי כי נכוותי מהתנהגות זו של התובע כלפי ושהתובע מאיים בנקיטת הליכים".  
7.    מעדותו של עו"ד חימי (מרשו של הנתבע בהליך הנ"ל) עולה כי הנתבע אמנם ייחס לתובע הטעיה של בית משפט. אף אם "לא היתה הצהרה קולקטיבית שיש מנהג להטעות ולנהל תיקים בצורה מטעה" (כעדותו של עו"ד חימי, פרוטוקול מיום 27.3.2006, ע' 28 ש' 20-21), הרי שהנתבע עשה שימוש בביטוי "הטעיה", וזאת ללא צמצום למקרה מסוים או לארוע בודד. כדבריו של עו"ד חימי (שם, ש' 14-18):  
   
       "ש. מה הוא [הנתבע] כן אמר.  
 
ת.    לשאלת כבוד השופט גרובס, ששאל אם יש סיכוי להדברות בין הצדדים, על מנת לנסות ולסיים את כלל המחלוקות בתיק אמר עו"ד קפשוק שיש לו נסיון לא טוב עם עו"ד דולב שכבר הטעה אותו הן אצל השופטת גרסטל, והוא כבר נכווה ממנו שכן הטעה אותו.  
     ת. זה רוח הדברים. אם לדייק יותר שעו"ד דולב הטעה אותו.  
   
       ש. כך הוא אמר?  
ת.    "עו"ד דולב הטעה אותי" אך לא היתה הצהרה קולקטיבית שמנהג להטעות ולנהל תיקים בצורה מטעה.  
ת.    כשאמרתי "הן אצל השופטת גרסטל" ההשלמה היא: והן בחילופי הדברים ביננו" (ההדגשות הוספו).  
8.    יושם אל לב כי הנתבע לא ביקש לתקן את הטיעון שנרשם מפי התובע בפרוטוקול, כפי שנרשם ("חברי אמר שדרכי לנהל תיקים על ידי הטעיית בית המשפט"). עו"ד חימי העיד כי הציע לבא-כוחו "להעיר לפרוטוקול", אך הנתבע השיב לו: "תעזוב" (פרוטוקול ע' 29 ש' 20-24). ניתן ללמוד מכך, כי הנתבע לא סבר שהאמירה, כפי שנרשמה בפרוטוקול, סוטה מהותית מן הדברים שאמר.  
9.    הנה כי כן, אני מקבלת את טענת התובע, לפיה הנתבע ייחס לו בדיון התנהגות של הטעית בית המשפט, ולא כמקרה חד פעמי או בודד. אף אם המילה "דרכו" לא נאמרה במפורש, הרי שזו היתה רוח הדברים.  
10.  דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שבשתי האמירות קיים "פרסום" של "לשון הרע" (כהגדרתם של מונחים אלה בסעיפים 1 ו- 2 לחוק לשון הרע). הדברים נאמרו בפני שופט, ובאולם פתוח של בית המשפט. אמירה המייחסת לעורך דין הטעיה, לא כל שכן התנהלות מטעה, יש בה כדי "להשפילו" ו"לבזותו" (סעיף 1 לחוק לשון הרע). יושרו ואמינותו של עורך דין הם בעלי ערך, נוכח טיב תפקידו בשירות לקוחות, וכן כ"קצין בית המשפט". הטלת דופי בהם עלולה לחבל במוניטין המקצועיים של עורך הדין.  
"פרסום מותר" - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע13(5) קובע כדלקמן:  
     "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -  
     ...  
(5) פרסום על ידי שופט,.... או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".  
 
12.  הרציונאל הטמון ביסוד "חסינות" זו הוא לאפשר התבטאות חופשית בדיון שיפוטי, הנחוצה לבירור עמדות הצדדים ולליבון האמת. המטרה היא לאפשר "ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי" (כב' הש' ברנזון, ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כח(2) 620, 624). יחד עם זאת, החסינות אינה גורפת. אין היא חלה על כל התבטאות באולם בית המשפט, יהא טיבה אשר יהא. בענין זה מקובל להבחין בין אמירה שנאמרה "במהלך הרגיל של המשפט", ואשר נעשתה "לצורך הדיון ובקשר איתו", לבין אמירות החסרות זיקה לתוכן הדיון, ואשר הן חורגות "מעבר לנדרש" (ר', למשל: ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254, 265; ע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ח(1) 224, 252; ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי (לא פורסם) 30.1.2003 ס' 14; ת"א (י-ם) 5004/01 זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1) 9031, 9036). בתוך כך, יש לשלול התבטאות שנאמרה מתוך "זדון ורשעות" (ע"א (ת"א) 1506/02 גיל עודד, עו"ד נ' חיר פואד עו"ד, תק-מח 2007(1) 1812, 1821).  
13.  יוער, כי סעיף 13(5) תוקן בשנת 1967, על ידי מחיקת המילים "לצורך הדיון ובקשר אתו" (ר' ה"ח תשכ"ו מס' 693, ע' 122 וכן דברי הכנסת, ישיבה תק"ב, מיום 21.7.1965, ע' 2704-2726 הסטוריה חקיקתית זו מלמדת על כוונה להרחיב את תחומי החסינות. למרות זאת, מקובל בפסיקה לדרוש כי ההתבטאות תהא קשורה לדיון וכרוכה בזיקה תוכנית אליו (ע"פ 546/92 דורון נ' טריינין-גורן, פ"מ תשנ"ד(א) 441, 458; ע"פ (ת"א) 72031/05 לב נ' רסקין (לא פורסם) 6.8.2007, ס' 2 לפסק הדין). הטעם לכך נעוץ בצורך לאזן בין שני אינטרסים המושכים לצדדים: מצד אחד - האינטרס שבניהול המשפט ללא חשש מפני "תביעות נלוות". מן הצד שני עומדת החובה שבכיבוד שמו הטוב של אדם, ושמירה על ניקיון הטיעון בהליך השיפוטי. א' שנהר עמד על המתח בין האינטרסים הנוגדים (בספרו: דיני לשון הרע (נבו, 2001), בפיסקה 16.5.1):  
"מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל"מתדיינים תאבי משפט" להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות. שיקולים אלה מחייבים מתן חסינות למעורבים בהליכים המשפטיים מפני תביעה בגין דברים שאמרו או עשו במהלכם. מצד שני, פרסומים הנעשים במסגרת הליך משפטי עלולים לפגוע בנפגע לא פחות ואולי אף יותר מפרסומים הנעשים במסגרת אחרת, וחסימת דרכו של נפגע מקבלת סעד בגין הפגיעה עלולה לגרום לו עוול. זאת ועוד: יש חשיבות רבה בכך שהליכים משפטיים יתנהלו תוך הקפדה על תרבות דיבור והתנהגות נאותה, ומתן חסינות מוחלטת לכל התבטאות שנעשתה במסגרתם עלולה לאפשר לא רק פגיעה בשם הטוב, אלא גם פגיעה בתקינות ההליכים המשפטיים עצמם".  
14.  אין ספק, כי ההתרופפות בתרבות הטיעון באולמות בית המשפט מחייבת הקפדה על לשון נקיה ומניעת התלהמות. בית המשפט העליון עמד על כך, ש"סגנון בלתי ראוי בדברי עורך-דין יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על-פי כללי לשכת עורכי-הדין. הלכה זו מושרשת היא, וכך גם דחיית הטענה כי חופש הביטוי כולל גם דיבור בסגנון משתלח ובלתי ראוי" (כב' הש' שטרסברג-כהן, כתארה דאז, בעל"א 8838/00 ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(2) 169, 172). יחד עם זאת, ההקפדה על לשון מנומסת ומאופקת אינה צריכה לעקר את כוחו של עורך הדין להציג טיעון חריף לגופו של ענין, אף אם אין הוא נעים לאוזנו של הצד שכנגד. כמובן, על עורך הדין לטעון "בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד" (ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי (לא פורסם) 30.1.2003, ס' 22 לפסק הדין). ואולם אין בכך כדי למנוע טיעון "בלשון חריפה", מקום בו מדובר ב"טענות ענייניות ודרושות לעצם הדיון" (ת"א (י-ם) 5004/01 זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1) 9031, 9036).  
 
15.  הנה כי כן, האינטרסים המושכים לצדדים יאוזנו באמצעות נוסחת האיזון הבאה: ראשית, יש לבחון אם ההתבטאות נדרשה לגופו של הדיון השיפוטי והיתה קשורה אליו. זוהי מגבלה של רלוונטיות. היא נועדה לבחון את השייכות של האמירה לדיון. מקום בו האמירה כלל לא היתה רלבנטית - אין מקום להגן עליה באמצעות הקנית חסינות. לעומת זאת, כאשר מדובר באמירה השייכת לדיון ונאמרה כדי לקדמו - יש לראות בה משום פרסום "שנעשה תוך כדי דיון", כאמור בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. ואולם, בכך אין די. שנית, יש לבחון את מידתיות האמירה, ואם חריפותה לא חרגה "מעבר לנדרש". זוהי מגבלה של תוכן. היא בוחנת את תוכן האמירה לגופה, את טיב הביטויים שנבחרו וסגנונם. היתר גורף להתבטא בבוטות מטעמי "רלבנטיות" עלול לפתוח פתח לסגנון כוחני ובלתי מנומס. כך גם אין לאפשר לעורך דין להעלות טענות פוגעניות כנגד יריבו, מקום בו הן חסרות אחיזה במציאות. ככל הניתן, יש לבכר טיעון בלשון ממעטת וצנועה.  
   
מן הכלל אל הפרט  
16.  הנתבע ייחס לתובע הטעיה של בית המשפט, וטען כי נכווה ממנו בעבר באופן רציני. אלה הן אמירות קשות. אמירה המייחסת לעורך דין שכנגד מעשה הטעיה, המכוון כנגד בית משפט, עלולה לפגוע באמינותו כקצין בית המשפט. יש בה גם כדי לפגוע בשמו הטוב בקרב השומעים הנוכחים באולם. זוהי אמירה המכתימה את עורך-הדין בפגיעה בטוהר המידות ומטילה ספק ביושרתו. מקום בו הטוען מעלה טענה מעין זו, עליו לדקדק ולהיזהר, שלא יכפיש את שם חברו לשווא.  
17.  הנתבע טען, כי במסגרת הליכי הביניים באותה פרשה, התברר "כי התובע, דרך משל, סוטה ימינה ושמאלה, אינו מקפיד לנהוג ביושר והגינות בכלל, נוהג באי יושר ובחוסר הגינות, מטעה הן את בית המשפט והן את חבריו למקצוע וכי הקולגיאליות הינה הימנו והלאה" (ס' 28 לסיכומיו). טענות קשות אלה לא הוכחו. יתכן כי התובע הקפיד עם הנתבע בהיבטים דיוניים שונים, עד כי הנתבע חש ש"הכל הלך קשה" (עדות הנתבע בפרוטוקול מיום 31.5.2007, ע' 13 ש' 25-26). ואולם, עצם העמידה על זכויות דיוניות איננה פסולה. בוודאי שאין בה משום הטעיה של בית המשפט. עיון בתשתית הראיתית הרלבנטית מלמד, כי לא היה לנתבע בסיס עובדתי מוצק לטענתו בדבר "הטעיה", וכי לא נזהר בלשונו מקום בו ייחס לתובע אשם זה.  
18.  הנתבע סקר שורת מעשים שקדמו לדיון ממאי 2003, ואשר לשיטתו הקימו בסיס לטענת ההטעיה כנגד חברו (ע' 12-36 לסיכומיו). אבחן טענותיו כסדרן:  
א.    "נסיון התובע למנוע הגשת כתב תשובה שכנגד המתוקן" - לא ראיתי מה פסול מצא הנתבע בהילוכו של התובע בענין זה. עפ"י מכתבו של עו"ד חימי מיום 31.12.2001, הסכים התובע להארכת מועד להגשת כתבי טענות מתוקנים עד 1.2.2002 (נספח ו' לתצהיר התובע). ביום 17.2.2002 כתב התובע לעו"ד חימי, כי טרם קיבל כתבי טענות מתוקנים (נספח ז' לתצהיר התובע). משלא הוגש כתב תשובה מתוקן, הגיש התובע בקשה "שלא לאפשר עוד למשיב... להגיש כל כתב טענות מתוקן" (בקשה מיום 18.2.2002, נספח ח' לתצהיר התובע). באותו יום הוגש לבית המשפט כתב התשובה (נספח ט' לתצהיר התובע). עוד באותו יום הסכים התובע למחוק את בקשתו - והצדדים הגישו הודעה מוסכמת על כך לבית המשפט (נספח י' לתצהיר התובע). מרצף האירועים עולה לכאורה, כי הנתבע איחר את המועד להגשת כתב תשובה מתוקן. הדיון המקדמי היה קבוע ליום 28.2.2002 (ס' 23 לתצהיר התובע). לא ראיתי מדוע יצא קצפו של הנתבע על התובע, אשר ביקש לקבל כתב תשובה מתוקן במועד המוסכם, וזמן סביר לפני הדיון המקדמי.  
   
 
ב.    "הבקשה למחיקת כתב התשובה שכנגד המתוקן וטופס 25" - הנתבע טען כי היה על התובע לשלוח אליו טופס 25 יחד עם עותק מהבקשה שהגיש לבית המשפט. טענה זו נדחתה ע"י כב' הש' גרובס בהחלטה מיום 6.2.2003 (בש"א 4145/02 בבימ"ש השלום בנתניה, מסמך 79 בהודעת הנתבע). כב' הש' גרובס ציין, ובצדק, כי "התקנה [241] לא מציינת כי צירוף טופס 25 לבקשה בכתב היא תנאי להגשת תגובה מטעם המשיב. מלשון התקנה די בכך שהמשיב קיבל את הבקשה" (ס' 16 להחלטתו האמורה). ודוק: אין מחלוקת, כי התובע שלח לנתבע עותק מן הבקשה עצמה (ר' למשל, ס' 46 לסיכומי הנתבע). על כן, אף אם התובע לא צירף טופס 25 - אין לראות בכך משום "הטעיה של בית המשפט".  
ג.     אמנם, התובע טען עובדתית בפני בית המשפט בנתניה, כי שלח לנתבע טופס 25 (ס' 8 לתגובתו בבש"א הנ"ל, מסמך 70 בהודעת הנתבע וכן נ/3). יתכן כי אמירה זו היתה שגויה, שכן דף אישור הפקסימיליה מלמד על שיגור 4 דפים בלבד (אלה הם, ככל הנראה: דף השיגור, 2 עמודי הבקשה, ונספח א' לבקשה; ר' נספח טז' לתצהיר התובע). יחד עם זאת, אין לשלול כי נפלה שגגה בפני התובע בהניחו שהעביר טופס 25 לנתבע, שהרי אחז בידו עותק מטופס 25 חתום ע"י בית המשפט (נספח ב' לתגובתו הנ"ל). הספק בענין זה פועל לטובת התובע, ושולל אפשרות ליחס לו "הטעיה של בית המשפט". יושם אל לב כי בית המשפט בנתניה לא סמך את החלטתו על ממצא כלשהו בדבר שיגור טופס 25. בית המשפט סבר כי מלכתחילה לא היה צורך במשלוח הטופס לנתבע. בית המשפט קבע כי הנתבע קיבל את הבקשה גופה, ונמנע מלהגיב עליה: "משידע המבקש [הנתבע] כי הוגשה בקשה לבית המשפט והמבקש לא הגיב אין לו להלין אלא על עצמו" (ס' 17 להחלטה).  
ד.    "הבקשה למחיקת כתב התשובה - השהיית המצאתה" - הפער בין מועד הגשת הבקשה לבית המשפט, לבין המועד בו התובע שיגרה לצד שכנגד - איננו תקין (ס' 29 ו- 31 לתצהיר התובע). יחד עם זאת, אין בכך הטעיה פוזיטיבית של בית המשפט. הוא הדין בטענת הנתבע בענין "הבקשה לפס"ד חלקי" (ס' 57-58 לסיכומיו).  
ה.    "כתב התשובה שכנגד המתוקן" - הנתבע טען כי "עצם הגשת הבקשה למחיקת כתב התשובה... לא היה לה כל מקום", שכן לא היה צורך בתמיכת כתב התשובה בתצהיר (ס' 64-69 לסיכומיו). אין צורך לאמר, כי טיעון זה, אף אם הוא נכון לגופו, אינו מאשש טענת הטעיה. הוא הדין בענין "הגשת בקשה בניגוד להסכמה" (ס' 70-77 לסיכומי הנתבע). ההודעה המוסכמת שהגישו הצדדים ייתרה את הצורך בדיון בבקשת התובע "שלא לאפשר עוד למשיב... להגיש כל כתב טענות מתוקן" (בקשה מיום 18.2.2002, נספח ח' לתצהיר התובע). לא היה בה, בהכרח, כדי לשלול בקשת מחיקה מטעם אחר, כגון העדר תצהיר. כך או אחרת, אין לראות בבקשה כזו משום הטעיה של בית משפט, במיוחד מקום בו לצד שכנגד ניתנה הזדמנות להתגונן.  
ו.     אני מוסיפה ודוחה את טענות הנתבע בענין "הצעה לסילוק הדדי של התובענות בהליך בנתניה..." (ס' 78-91 לסיכומיו). מטיבו של משא ומתן הוא שמוחלפים בו דברים, דעות ורעיונות, והצדדים מניחים הצעות והצעות נגדיות. הדינמיקה של המו"מ מקשה לעיתים לשים את האצבע על הגורם שהציע לראשונה הצעה מסוימת. כך גם יתכנו אי הבנות. על כן, אף אם לדעת הנתבע, התובע "הפך את היוצרות" (כטענתו בס' 88 לסיכומיו), לא היה מקום שייחס לתובע התנהלות מטעה. בביטוי "הטעיה" יש משום הטחת אשמה הנושאת אופי של תרמית. אין למהר ולהסיק מסקנה כגון דא, ובוודאי שלא להציגה בחוסר זהירות בפני ביהמ"ש.  
 
ז.     ה"איומים בנקיטת הליכים" (ס' 92-103 לסיכומי הנתבע) - אינם בסיס לטענה בדבר הטעיה של בית משפט. אף אם "לא פסק התובע לרגע לעסוק בעניינים הטפלים להליך בנתניה ולהעסיק באלה את הנתבע ואת לקוחו" (ס' 92 לסיכומי הנתבע), הרי שאין בכך כדי לבסס טענה לפיה התובע מטעה את בית המשפט.  
19.  סיכומה של נקודה זו: הנתבע לא הניח תשתית ראיתית לטענתו כי התובע "הטעה" את בית המשפט באיזה מן המהלכים המתוארים. יתכן כי הנתבע חש שהתובע מקפיד עמו בעניינים דיוניים. ואולם אין בכך ולא כלום עם טענת הטעיה. אין לשלול אפשרות כי הנתבע חש ש"הכל הולך קשה" באותו הליך, משום שהיה עליו להתמודד עם החלטת כב' הש' גרובס מיום 6.2.2003, או משום שהמשא ומתן לפשרה לא צלח. כמובן, אין בכל אלה כדי להטיל אשם בתובע. הטיעון אודות "הטעיה" נושא אופי עובדתי, ועליו למצוא עיגון של ממש בנתונים.  
20.  בנסיבות אלה, נשמט הבסיס לתחולת החסינות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. כאמור, חסינות זו אינה מגינה על כל אמירה שנאמרה בדיון שיפוטי, באשר היא. אין היא מגינה על התבטאות פוגעת, שאין מאחוריהן בסיס עובדתי מוצק. הביטוי "הטעיה" הוא מכאיב. הוא מכאיב שבעתיים מקום בו ההטעיה מיוחסת לעורך דין, ביחסיו כלפי בית המשפט. עורך דין המתבטא כך כלפי עורך דין אחר, צריך להיזהר שמא ילבין פני חברו לשווא.  
21.  על רקע המסקנה העובדתית האמורה, אין גם תחולה ל"הגנת אמת בפרסום" שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. ייחוס הטעיה לתובע לא היה מוצדק וחרג ממסכת הנתונים האובייקטיבית. כך גם אין מקום להנות את הנתבע מהגנת תום הלב בהבעת דעה, לפי סעיף 15(5)(א) לחוק איסור לשון הרע. ייחוס הטעיה כולל בתוכו מרכיבים עובדתיים, ואין הוא מתמצה בהבעת דעה גרידא. מקום בו מתברר כי ההתבטאות חסרה בסיס עובדתי מוצק, אין מקום להגן עליה, בעקיפין, באמצעות סיווגה ל"הבעת דעה". יוער, כי הנתבע כלל לא העלה טענה זו בכתב ההגנה.  
22.  למען הסר ספק, אני דוחה את טענת הנתבע כי התובע התחייב לסלק את התביעה דנא במסגרת "ויתור הדדי על הטענות" (נ/6). הודעת התובע מיום 20.7.2006 מתייחסת, על פי האמור בה, לסגירת התיק בבית המשפט השלום בנתניה, ולהליכים המשמעתיים בבית הדין של לשכת עורכי הדין. אין בה ויתור מפורש על התובענה דנא.  
   
הנזק  
23.  אין להפריז בעוצמת נזקו של התובע. אמנם, ניתן להניח כי חש פגוע מהתבטאויות הנתבע (ס' 10-12 לתצהיר התובע; ס' 7 לתצהירו של מר איצקוביץ). כמובן, פסיקת הפיצויים צריכה ליצור תמריץ ראוי להימנע מהתבטאויות פוגעניות מסוג זה. יחד עם זאת, יש לזכור כי בתי המשפט משמשים ברגיל זירה לעימות מילולי אגב סכסוך. הסכסוך המתלבן מלווה, פעמים רבות, בסערת רגשות מצד המתדיינים. גם עורכי-דין נגררים לעיתים לעומק הסערה ומשחיזים את חיצי הטיעון. על כן, אין להגזים במידת ההתרשמות של בתי המשפט מאמירות כגון דא.  
 
24.  בנוסף, התרשמתי כי הנתבע לא התבטא מתוך זדון או רשעות. אף כי טען באורח בלתי זהיר כלפי חברו, הרי שלא התכוון לנצל את ההליך השיפוטי לרעה (השוו: י' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (ירושלים, 2005), 338). התרשמתי כי הנתבע אמנם חש, סובייקטיבית, כי נפגע מהתנהלותו הדיונית של התובע בהליכי הביניים הקודמים. הנתבע סבר כי איבד את האמון ביחסיו עם התובע, וכי לא יוכל עוד להסכים בשם לקוחו לניסיון גישור. הנתבע ביקש להציג בפני בית המשפט את המניע האמיתי שלו לסרב לגישור. יש לזכור כי דבריו לא נאמרו מיוזמתו, אלא באו בתשובה לפנית בית המשפט.  
25.  אני נותנת משקל גם לכך שהאמירות נאמרו בפורום קטן יחסית -- עורכי הדין דנא ומרשיהם. הדיון התנהל ברובו שלא לפרוטוקול, בסמיכות לדוכן השופט. על אופי הדיון ניתן ללמוד מתוך דברי הצדדים עצמם, כפי שהם מופיעים בפרוטוקול. התובע ציין: "השופטת גרסטל הציעה גישור ואנו הסכמנו". אמירה זו מלמדת, שהשופט שאל על נסיון הגישור. הנתבע מצידו ציין: "אין ברירה לנהל את התיק". גם תשובה זו מלמדת, כי בית המשפט בחן אפשרות לסיים את ההליך בדרכי שלום. נוסף על כך, נשמעה בפני עדותו של עו"ד חימי, שתיאר את המעמד בו נאמרו הדברים (פרוטוקול מיום 27.3.2006 ע' 29 ש' 7 ע' 30 ש' 6):  
"ת.  ...כדרכו של כבוד השופט גרובס... בישיבה קדם משפט תחילה אומר אני רוצה לנהל שיחה בין הצדדים שלא לפרוטוקול ואז מנסה למשש את הדופק ולראות אם אפשר לגמור את התיק בלי כל ההתדינות...  
...  
ש.   איפה בדיוק עמד עו"ד קפשוק כשאמר מה שאמר לגרסתך בקשר להטעיה.  
ת.    סמוך לדוכן השופט. כבוד השופט קרא אליו קרוב לדוכנו.  
   
ש.   ואתה נשארת מאחור.  
ת.    ישבתי על ספסל עורכי הדין. באולם בנתניה המרחקים קטנים. השולחן יוצא כצלע מתוך הדוכן. עו"ד קפשוק יצא ועמד מול השופט ברחבה המרכזית.  
   
ש.   וזאת למרות שהיינו קרובים ממילא.  
ת.    כן. זה לא נבע מבעיות שמיעה של כבוד השופט [אלא] כדי ליצור אוירה משוחררת ואינטימית, זו היתה דרכו, מעין ישיבה בתוך ישיבה. היה נוהג לקרוא לצדדים אליו קרוב. ליצור אוירה חמימה, מעין גישור".  
26.  הנה כי כן, התבטאויות הנתבע בדיון נאמרו באוירה בלתי פורמלית, בישיבת "גישוש" בפני כב' הש' גרובס, ובמטרה לבחון אפשרות של פשרה. הדברים כלל לא היו מונצחים בפרוטוקול, אלמלא ביקש התובע במפגיע לעשות כן (ר' עדותו בפרוטוקול מיום 27.3.2006 ע' 2 ש' 29 עד ע' 3 ש' 3).  
27.  מן הצד האחר יש להתחשב בכך שהנתבע נמנע מלהתנצל בפני התובע. אמנם, לא היה הכרח שיאמץ את נוסח ההתנצלות שדרש התובע (נספח ב' לתצהיר התובע). התובע הכתיב נוסח חמור, והוסיף ועמד על זכותו "להפרע את מלוא הנזקים". ניתן היה להבין מדרישתו, כי התובע לא יסתפק בהתנצלות לבדה, וספק אם יאות לסיים את המחלוקת בדרכי שלום. יחד עם זאת, אין הדבר פוטר את הפוגע מהתנצלות כנה על התבטאויותיו, בנוסח שימצא לנכון.  
28.  על רקע מכלול השיקולים כמפורט לעיל, על הנתבע לפצות את התובע בסכום של 20,000 ₪.  
29.  התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה ומטילה על הנתבע לפצות את התובע כמפורט לעיל. בנוסף יישא בהוצאות התובע בהליך זה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.  
   
   
ניתן היום ב' בחשון, תשס"ח (14 באוקטובר 2007) בלשכתי בהעדר הצדדים.