בג"צ 73/53 - חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים

בג"צ 73/53
בג"צ מס' 87/53

1. חברת "קול העם" בע"מ (בג"צ 73/53)
2. עתון "אל אתיחאד" (בג"צ 87/53)

נגד

שר-הפנים

בבית-המשפט העליון כבימ"ש גבוה לצדק

[16.10.53, 25.6.53, 22.4.53, 23.3.53]



לפני השופטים ש' אגרנט, י' זוסמן, מ' לנדוי


התנגדות לצו על תנאי שניתן על ידי בית משפט זה ביום ז' בניסן, תשי"ג (23/3/53), אל המשיב, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הצו שניתן על ידו ביום 22/3/53, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, להפסיק את פרסום העתון "קול העם" לתקופה של עשרה ימים..

התנגדות לצו על תנאי שניתן על ידי בית משפט זה ביום ז' באייר, תשי"ג (22/4/53), אל המשיב, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הצו שניתן על ידו ביום 14/4/53, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, להפסיק את פרסום העתון "קול העם" לתקופה של עשרה ימים..

ווייצנר - בשם המבקשת מס' 1
נקארה - בשם המבקש מס' 2;
ח. ה. כהן - בשם המשיב

צ ו


השופט אגרנט

סעיף 2) 19) (א) לפקודת העתונות. לפי תיקונו, קובע וזה לשונו

,"(2) The High Commissioner, either with or without having caused the proprietor or editor of a newspaper to be warned under sub-section (1) hereof, may

(a) if any matter appearing in a newspaper is, in the opinon of the High Commissioner in Council, likely to en-dangcr the public peace,

.. ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...

by order in council suspend the publication of the newspaper for such period as he may think fit and shall state in such order the period of such suspension."

במקום הנציב העליון בא היום שר-הפנים.


בהסתמכו על ההוראה האמורה, ציוהו המשיב ביום 22.5.53 על הפסקת ההוצאה לאור של העתון "קול העם" (השייך למבקשת בתיק בג"צ 73/53) לתקופה של עשרה ימים, וביום 14-4.53 - על הפסקת הוצאתו לאור של העתון "אל-אתיחאד" (המבקש בתיק בג"צ 87/53) לתקופה של 15 יום. הסיבה המידית, ששימשה לו. לשר-הפנים, יסוד למתן הצווים להפסקת ההוצאה לאור של העתונים הנזכרים, מקורה בפרסום מאמר ראשי בכל אחד מהם, דהיינו, ב"קול העם" ביום 18.3.53 תחת הכותרת "ילך אבא אבן להילחם לבד . . .", וב"אל-אתיחאד" ביום 20.3.53 תחת הכותרת "העם לא ירשה לספסר בדם בניו". כנואש לדברי הביקורת שנמתחו בשני המאמרים גם יחד שימשה ידיעה שנתפרסמה ביום 9.3.53 בעתון "הארץ" בזו הלשון:

"מר הנרי מורגנטאו אמר, כי גיאורגי מאלנקוב הוא בודאי גרוע יותר מסטאלין, וכאשר תבוא שעת המבחן תעמיד ישראל 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית.

שגריר ישראל מר אבא אבן הביע את הסכמתו המלאה להודעת מר הנרי מורגנטאו, שישראל תוכל להעמיד 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית במקרה של מלחמה. והוסיף, שמר מורגנטאו לא העריך במידה מספקת את כושר הגיוס של ישראל."


בידיעה הזאת ראו מחברי שני המאמרים סימן מובהק ל"מדיניות האנטי-סובייטית" של ממשלת ישראל - בהרכבה הנוכחי - כלומר, למדיניות של נכונות "להילחם לצד ארצות-הברית במקדה מלחמה נגד ברית-המועצות", ונגד מדיניות זו התריע כל אחד מהם בצורה שתתואר להלן. אכן צירפנו כתוספת לפסק-דין זה העתקים מתכנם המלא של המאמרים הנ"ל, ומשום כך נסתפק במקום הזה בהבאת פסקאות אחדות מתוכם, כדי לעמוד, מצד אחד, על הצורה בה הגיבו המחברים כאות מחאה על הדברים הנכללים באותה ידיעה שנתפרסמה ב"הארץ", וכדי לעמוד. מצד שני, על השקפת שר-הפנים, כי הפרסום של כל אחד משני המאמרים כמוהו כהפצת חומר העלול לסכן את שלום הציבור.

המאמר ב"קול העם" נסתיים בשלוש הפסקאות הבאות :

"למרות ההסתה האנטי-סובייטית יודעים המוני העם בישראל שברית- המועצות נאמנה למדיניות של אחוות עמים ושלום. הנאומים של הח"ח מאלנקוב, ברייה ומולוטוב, אישרו דבר זה פעם נוספת. באם אבא אבן או מישהו אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאיים, שילך, אך שילך לבדו. המוני העם רוצים בשלום, בעצמאות לאומית ואינם מוכנים לוותר על הנגב תמורת הצטרפות ל'פיקוד מזרח-תיכוני'.

נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי.

נגביר את מאבקנו לשלום ולעצמאות ישראל."


במהלך העדות שמסר, מטעם המשיב, מר מויאל (המנהל הכללי של משרד-הפנים) הצהיר זה, כי בעיקר שימשה הפסקא השניה יסוד להכרעת שר-הפנים בדבר הפסקת ההוצאה לאור של העתון "קול העם". המאמר בעתון "אל-אתיחאד" נסתיים (לפי התרגום מהמקור הערבי)- בשתי הפסקאות הבאות :

"ולכן כל צורות כניעה של ממשלת בן-גוריון וכל הוכחותיה על נאמנות לא יועילו לה אצל אדוניה האמריקאים ; יתר על כן פשיטת רגלה המדינית, הפנימית והחיצונית, הכלכלית והפוליטית החלה להתגלות להמונים שהתחילו להבין לאן מדרדרת אותם ממשלה זו, לא רק לאבטלה, לעוני ולרעב בלבד כי אם גם למוות בשירות האימפריאליזם המגישים אותם כבשר למכונת מלחמתם, ואילו המונים אלה אינם רוצים בגורל זה והם יוכיחו את סירובם.

באם בן-גוריון ואבא אבן רוצים להילחם ולמות בשירות אדוניהם שילכו וילחמו לבדם. המוני העם רוצים בלחם, עבודה, עצמאות ושלום ויגבירו את מאבקם למען מטרותיהם אלה ויוכיחו לבן גוריון ואנשיו שלא ירשו להם לספסר בדם בניהם כדי להשביע את רצון אדוניהם."


בגוף הצו שהוצא להפסקת עתון זה ניתן הנימוק - ועל כך חזר גם מר מויאל ב-ברי עדותו לפנינו - כי, בעיקר, הדברים הכלולים בפסקא הראשונה הם שהמריצו את שר- הפנים לצוות על ההפסקה הזמנית של העתון בשפה הערבית.


לשם שלמות הדברים יצויין, כי ביום 25.3.53 הודיע ראש הממשלה בכנסת, בתשובה לשאילתא שהוצגה לו, כי אותה ידיעה שנתפרסמה בעתון "הארץ" היא "בדותה עתונאית" וכי כל מה הצהיר שגריר ישראל בהזדמנות הנזכרת הוא :

"ממשלות העולם החפשי יודעות היטב על החלטתה המוות של ישראל להגן על גבולותיה ומשטרה בפני כל הפיכה והתקפה" ("דברי הכנסת", מושב שני, חוברת י'ט, ע' 1096).


מזמן לזמן מגיע לערכאה זו משפט בו מתעוררת בעיה יסודית, התובעת עמידה מחדש על עקרונות שהם ידועים ועתיקים. לסוג זה שייכים שני המשפטים הנדונים, בהם מצווים אנחנו להגדיר את היחס הקיים בין הזכות לחופש העתונות מזה, לבין הסמכות המצויה בידי השלטונות - באספקלריה של הסעיף 2) 19)(א) הנ"ל - להטיל הגבלה על השימוש באותה זכות, מזה. אנו רואים את חופש העתונות כצורה ספציפית אחת של חופש הביטוי, ולהלן לא נבדיל - למטרת דיוננו - בין שני מושגים אלה.

א. העקרון של חופש הביטוי הוא עקרון הקשור קשר אמיץ עם התהליך הדמוקרטי. במשטר אוטוקרטי נחשב המושל כאדם עליון וכמי שיודע, איפוא, מה טוב ומה רע בשביל נתיניו. על כן אסור לבקר בגלוי את מעשיו המדיניים של המושל, ומי שחפץ להפנות את תשומת לבו לטעות זו או אחרת שטעה, חייב לעשות כן בדרך של פניה ישירה אליו ותוך הוכחת יחס של יראת כבוד כלפיו. ואולם, בין אם שגה המושל ובין אם לא, אסור לכל אדם למתוח עליו דברי ביקורת בפרהסיה, הואיל ואלה עלולים לפגוע במרותו. ההיסטוריון של המשפט הפלילי באנגליה מלמדנו, כי לאור גישה זו ועד לסוף המאה ה-18, היה נחשב כל מעשה של מתיחת ביקורת בכתב על האנשים שמילאו תפקידים ציבוריים באנגליה, בנוגע להתנהגותם בתורת שכאלה, או על חוקיה ומוסדותיה של המדינה ההיא, כנכנס לתחום העבירה של "הסתה למרד" Sedition (סטפן, כרך 11, ע' 348). מאידך גיסא, במדינה של משטר דמוקרטי - הוא משטר "רצון העם" - רואים את "המושלים" כמורשים וכנציגים של העם שבחרם, אשר על כן רשאי הוא בכל עת להעביר את מעשיהם המדיניים תחת שבטו, אם כדי לגרום לתיקונם של מעשים אלה ולעשיית סידורים חדשים במדינה, ואם כדי להביא לפיטורם המידי של "המושלים" אי להחלפתם באחרים בבוא מועד הבחירות.

תפיסה פשוטה זו של המשטר הדמוקרטי מביאה בהכרח, איפוא, להטלת העקרון של חופש הביטוי בכל מדינה המושתתת על משטר כנ"ל ; כלומר, היא טומנת בחובה הצדקה הגיונית להחלתו של עקרון זה. ברם, כל המצטמצם בה, בתפיסה האמורה, ומפתחה עד קצה ההגיוני, על כרחו יסיק, כפי שציין סטפן (שם, ע' 300), כי לפיה לא נשארת למעשה כל אפשרות של הטלת איסור על הטחת דברי ביקורת כלפי הממשלה השלטת, פרט אולי לאיסור דברי הסתה העלולים להביא לפגיעה מידית בחייו, בגופו או ברכושו של אחר. במילים אחרות, באותה קביעה של מהות המשטר הדמוקרטי אין משום הרמת תרומה רצינית לפתרון הבעיה העומדת לפנינו, שהיא ביסודה הבעיה של תיחום תחומים מתאימים - בשים לב לטובת הכלל ולאינטרסים של המדינה - לניצול הזכות של חופש הביטוי על-ידי האזרח האינדיבידואלי. אכן, לשם מציאת פתרון כזה דרוש שנעמוד תחילה על הערכים הכרוכים בשימוש בזכות חשובה זו: חשוב שנכיר מראש את האינטרסים אשר אותה זכות באה להגן עליהם. ואולם. לשם כך, מן ההכרח שנתפוס את מהות המשטר הדמוקרטי תפיסה מעמיקה יותר מזו שתוארה לעיל.

הדמוקרטיה מהווה בראש וראשונה משטר של הסכמה - היפוכו של משטר המתקיים בכוח האגרוף ; והתהליך הדמוקרטי הוא, איפוא, תהליך של בחירת המטרות המשותפות של העם ודרכי הגשמתן, בדרך הבירור והשקלא והטריא המלולית, הווה אומר, על-ידי ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה והחלפת דעות עליהן בצורה חפשית (ראה את הספר, Reflections on Government מאת E. Barker, ע' 36). בבירור זה, המתקיים באמצעות מוסדותיה הפוליטיים של המדינה - כגון המפלגות, הבחירות הכלליות והדיונים בבית המחוקקים - ממלאה "דעת הקהל" תפקיד חיוני והיא ממלאה תפקיד זה לא רק בשעה שהאזרח הולך לקלפי כי אם בכל הזמנים ובכל העתים. למדינאי הנבון ברור הדבר, מסביר המלומד Lindsay (עיין בספרו Democratic State The Modern, כרך 1, ע' 270), כי עליו להתחשב בדעת הקהל מדי יום ביומו, הואיל והאזרח הפשוט הוא המרגיש כאשר החוקים אינם מותאמים לצרכיו ; הוא היודע אם "'הנעל לוחצת יותר מדי" והיכן מקום הלחיצה. "אמנם אין הקהל מכיר את הפרטים", מציין גם פרופיסור ח"י רות בספרו "שלטון העם על ידי העם" (ע' 19) ; "הוא רק יודע (למשל) שמלחמה מעיקה עליו או שהמחיר של מצרכים חיוניים גדול מכפי כוחו הכלכלי. חלק חשוב מאד של תפקידי הדמוקרטיה הוא לתת את האפשרות להרגשות אלה לצאת לאור עולם ולמצוא את הפתרון בדרך חוקית הקבועה מראש, וההרגשות גלויות הן למדי גם לאדם הפשוט אף אם אינו בקי בניתוח המדעי של הסיבות ופתרונן. ,לב יודע מרת נפשו' : ואם האיש הפשוט אינו מבין איך לתקן. הוא מבין מה יש לתקן". אכן, מתקיים לא רק תהליך מתמיד של הבהרת דעת הקהל אלא גם של עיצובה. לאותה שיטה של בירור בפרהסיה ושקליא וטריא ברבים יש ערך חינוכי רב בשביל האזרח הפשוט. למשל, בעקבו, אם בהרחבה ואם בצמצום, בעתונות. אחרי הדיבורים והוויכוחים המתנהלים בבית המחוקקים, הוא לומד מה שנחוץ לו ונעזר על-ידי-כך בקביעת עמדתו (רות, שם, ע' 39).


ביסודו של דבר, כל התהליך הנזכר אינו אלא תהליך של בירור האמת. למען תשכיל המדינה לשים לפניה את המטרה הנבונה ביותר ותדע לבחור את קו הפעולה העשוי להביא להגשמת מטרה זו בדרך היעילה ביותר. והנה, לשם בירור אמת זו משמש העקרון של הזכות לחופש הביטוי אמצעי ומכשיר, הואיל ורק בדרך של ליבון "כל" ההשקפות והחלפה חפשית של "כל" הדעות עשויה אותה "אמת" להתבהר. בפסק-דינו המפורסם במשפט. v. U.S.; (1919), 40 S. Ct. Rep. 17, 22 Abrams אמר השופט הולמס (Justice - :(Holmes

"כאשר בני אדם יבינו כי הזמן הביא להשמטת הקרקע מתחת לאמונות לוחמות רבות, אזי גם יאמינו . . . . . כי המטרה הטובה. אליה הם שואפים סופית, תושג בדרך יעילה יותר ע"י הסחר החפשי בדעות - כי המבחן הטוב ביותר לאמת הוא כוחה של המחשבה להתקבל בהתחרות שבשוק. וכי האמת מהווה את היסוד היחיד להגשמת שאיפותיהם בדרך בטוחה."


רעיון דומה הביע שופט אמריקני אחר, כאשר ציין כי חופש הביטוי יסודו בהנחה, "שמסקנות נכונות עשויות לעלות יותר מתוך בליל של לשונות מאשר דרך בחירה אוטוריטטית מאיזה מין שהוא" (מדברי .L. Hand, J במשפט, v. Associated Press .U.S .((52 F. supp. 362, 372)

אפילו תיראה ההשקפה האחרונה קיצונית מדי, לפחות נכון הדבר, כי התהליך של "ליבון חפשי" עשוי לשמש יותר כ"בן בריתה של האמת משל הכזב" (ראה את המאמר, "חופש הביטוי" וכו', ב- Harv. L. R, כרך 65, עע' 2 ,1 ; וגישה זו היא חשובה ורבת ערך לא רק לשם בירורן של השאלות המתעוררות בשטח הפוליטי, אליו משתייך הנושא הנדון בשני המאמרים הנזכרים, אלא גם של הבעיות התובעות פתרון בכל שטח אחר של החיים, בו קיים הצורך בבחירה חפשית בין דעות מנוגדות ושונות.


ולבסוף: עד עתה עמדנו על האינטרס החברתי אשר העקרון של חופש הביטוי בא להגן עליו - האינטרס של בירור האמת. ואולם חשיבותו של העקרון נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו, לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות ; לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו ; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו ; בקיצור - להגיד את אשר בלבו. כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו (ראה ברקר, שם, עע' 19-14 ; וכן לסקי, Grammar of Politics, עע' 144 ,143 ,102). למעשה, מבחינת המגמה של קיום אינטרס מיוחד זה, משמשת הזכות לחופש הביטוי לא רק אמצעי ומכשיר כי אם גם מטרה בפני עצמה, באשר הצורך הפנימי שמרגיש כל אחד לתת ביטוי גלוי להרהוריו הוא הוא מתכונותיו היסודיות של אדם. זאת ועוד, אם כי צירפנו לאינטרס האחרון את התואר "פרטי", הרי לאמיתו של דבר אף למדינה ענין בשמירה עליו, הואיל וכפי שאמר בזמנו השופט ברנדייס (Justice Brandies) במשפט, S. Ct. Rep. 641, 648) Whitney v. California (47. "המטרה הסופית של המדינה היא (בין השאר) לאפשר לבני אדם להיות חפשים לפתח את סגולותיהם" (men free to develop their faculties to make). על כן, אפילו ייצא מפיו של פלוני דיבור שהוא מחוסר ערך ישיר בשביל החברה או המדינה, אף-על-פי-כן, עשויה האמירה המסויימת להיות חשובה מבחינת המגמה לאפשר הבעה עצמית.

ב. אם התעכבנו באריכות יתירה על הערכים שהם נשוא הזכות לחופש הביטוי, הרי לא עשינו כן אלא כדי להרגיש את חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו, אשר ביחד עם בת זוגתה - הזכות לחופש המצפון - מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות. "תן לי, מעל לכל חופש אחר", כתב המשורר מילטון, בשנת 1644, בחוברתו המפורסמת לטובת חופש הביטוי, "את החופש לדעת, להביע ולהתווכח בחריפות ולפי המצפון". קרוב למאתים שנה לאחר מכן הטעים גם הוגה הדעות, י. ס. מיל : "אילו היו כל האנשים שבעולם זולת אחד בדעה אחת ורק אדם אחד היה בדעה נוגדת, לא היה להם יסוד להשתיקו יותר משהיה לו, אילו היה בידו הכוח, להשתיקם" ("on Liberty " פרק שני). ובימינו גרס השופט סקרוטון (.Scrutton L. J) : "הנך באמת מאמין בחופש הדיבור, אם נכון אתה להרשותו גם לאנשים אשר דעותיהם נראות בעיניך, מוטעות ואף מסוכנות", (O'Brien; [1923], 2 KB. 361, 382 Ex parte). יהיה, איפוא, השוני בערכם של הדיבורים הרבים והמגונים אשר יהיה. ערכו הגבוה של האינטרס הכרוך בחופש הביטוי נשאר קבוע ואינו משתנה.

ג. אף-על-פי-כן, הזכות לחופש הביטוי אין פירושה, כי אדם רשאי להשמיע או לפרסם בכתב, כדי שאחרים ישמעו או יקראו, את כל העולה על רוחו. יש להבחין בין חופש להפקרות. ב-ע"פ 99/51 - ש. פודססקי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלת ישראל ["פסקי-דין", כרך ו', חשי"ב/תשי"ג-1952] בע' 355, ביארנו, כי בצדן של זכויות החופש - וזו למעשה משמעותן החוקית - קיימות הגבלות מטעם החוק, והדגמנו רעיון זה כך : "לכל אחד הזכות של חופש הדיבור וחופש הביטוי, אך השימוש בזכות זו נתון להגבלה מטעם החוק" (שם, ע' 355) , וב-ע"פ 24/50 - ד"ר אברהם גורלי נגד היועץ המשפטי לממשלת ישראל ["פסקי- דין", כרך ה' תשי"א/תשי"ב-1951 ע' 1145] בע' 1160, אמרנו : "מטרתו של המשפט הפלילי המקומי, בשעה שהוא קובע את העבירות של הפצת דברי לשון-הרע בעל-פה ופירסום דיבה בכתב, הוא להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה". כלומר, כשם שהזכות לחופש פעולה בשטחים אחרים אינה מתפשטת על השימוש במקצועך, עסקך או רכושך בצורה המזיקה לאחרים, כן גם הזכות לחופש הדיבור והפרסה (press) אינה כוללת את השימוש לרעה בכוח הלשון או העט. "חופש העתונות הוא יקר לאנגליה", אמר בזמנו לורד קניון [R. v. Cuthell (1799) 27 How. St. Tr. 642, 674, Z. Chaffee Jr. . Free speech in the United states 13 (Harvard University 1948], "ואילו ההפקרות של העתונות היא שנואה על אנגליה". זאת אומרת, קיימים אינטרסים מסויימים התובעים, אף הם, הגנה ואשר למענם הכרחי לצמצם צמצום ידוע את הזכות לחופש הביטוי. על אינטרס אחד מסוג זה כבר נרמז קודם לכן : הצורך במתן הגנה לשמו הטוב של האזרח (פקודת החוק הפלילי, 1936 - סעיפים 201ו-202). סוגים אחרים של אינטרסים התובעים הקמת תריס בפני השפעת הדיבור בעל-פה והפרסום בכתב הם : הבטחת דיון הוגן והוצאת דין צדק למתדיינים בערכאות (שם, סעיפים 126 ו-127), מניעת חילול רגשות דת (שם, סעיף 149), ואיסור פרסום דברי תועבה הפוגעים בערכי המוסר (שם, סעיף 179). אין זה רצוננו למצות את כל הרשימה של סוגי האינטרסים האלה ונזכיר רק את החשוב שבהם, דהיינו, האינטרס הנכלל בכותרת: "בטחון המדינה". כאן המדובר אמנם במושג מורכב ורחב, אך באופן כללי אפשר לומר כי הכוונה היא לכל הכרוך במניעת הסכנה של פלישת האויב מן החוץ ; בסיכול כל נסיון להפיכה בכוח של המשטר הקיים על-ידי גורמים עוינים מבפנים ; בקיום הסדר הציבורי והבטחת שלום הציבור. הדבר בולט לעין, כי המגמה לשריין את בטחון המדינה תובעת, אף היא, את ההגבלה של חופש הביטוי במידה מסויימת או בתנאים ידועים, שאם לא תאמר כן, עלול להיווצר מצב בו לא תוכל המדינה להגשים את מטרותיה או לנהל בצורה תקינה את עניניה ; מכל אחד יישלל חפשו, וחופש הדיבור והפרסה (press) בכלל זה, ובמקום חופש וחירות ישתלטו במדינה אנדרלמוסיה ואי-סדר.

ד. הפועל-יוצא מכל זה הוא : הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים חברתיים חשובים, הנחשבים בתנאים ידועים כעדיפים מאלה המובטחים על-ידי מימוש העקרון של חופש הביטוי. תיחום התחומים לשימוש בזכות לחופש הדיבור והפרסה (press) נעוץ, איפוא, בתהליך של העמדת ערכים מתחרים שונים על כפות המאזניים ושל בחירתם, לאחר שקילה, של אלה אשר, לאור המסיבות, ידם על העליונה. ראינו תהליך זה ב-ע"פ 24/50 הנ"ל,. שם הטעמנו, כי אף-על-פי שהחוק מטיל איסור על פרסום דברים שיש בהם משום הוצאת שם רע על אחר, הריהו גם מכיר כי "במסיבות ידועות ובתנאים מסויימים דורשת טובת הכלל - כדי שזכות היסוד (של חופש הביטוי) . . . . . לא תתרוקן מתכנה - כי לא ייענש אדם על הפצת דברים המכילים לעז, הואיל והתקלה שתיגרם לציבור מצמצום יתר של חופש הדיבור וחופש הכתיבה חמורה בעיני החוק מגרימת נזק פרטי כלשהו". אכן, המבחנים שקובע החוק להעדפת האינטרס החברתי, שביסודו מונח העקרון של חופש הביטוי, על הנזק הפרטי הנגרם בשל הפצת דברי לעז על מאן דהוא, הם, באופן יחסי, ברורים ומסויימים ; הלא מבחנים אלה הם ההיתרים, למיניהם, שנקבעו בסעיפים 205ו-207 לפקודת החוק הפלילי, 1936. ואולם, כאשר המדובר "באיזון" האינטרסים הכרוכים בקיום בטחון המדינה מזה ובאי-קיפוח עקרון חופש הביטוי מזה, הופך תהליך זה של שקילת הערכים המתחרים להיות יותר מסובך.


עיקר הסבך מקורו בתופעה, שקיימת כאן התחרות בין שני סוגים של אינטרסים, אשר כל אחד מהם הוא בעל חשיבות מדינית-חברתית ממדרגה ראשונה. אם חיוניותה של מגמת קיום הבטחון הציבורי מדברת בעד עצמה, הרי גם הראינו כי ערכו הגבוה של העקרון המבטיח ליבון חפשי ובירור האמת מהווה פונקציה של ההתקדמות הפוליטית-סוציאלית בכל מדינה שבשם דמוקרטיה ייקרא לה. אמנם היום הכל מודים, כי בתקופת הרת-עולם - למשל, כאשר המדינה נתונה במצב מלחמה או עובר עליה משבר לאומי ממין אחר - יש להכריע את הכף - לפי מסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה - לטובת בטחון המדינה הביטוי הקיצוני אך הקולע לרעיון זה ניתן שוב על-ידי השופט סקרוטון (.Scrutton L.J). באמרו במשפט, 35 T.L.R. 46, 47 ,(Ronnfeldt v. Phillips; (1918. "אין מנהלים מלחמה על-פי העקרונות של מגנה קרטה". גם השופטים הולמס וברנדייס, שעה שעמלו, להקים את בנין-האב להלכת חופש הביטוי ביודיקטורה של ארצות-הברית, הסכימו כי:

"כאשר אומה נתונה במלחמה, אזי מהווים הרבה דברים שמותר היה לומר אותם בזמן של שלום מכשול למאמצה עד כדי כך שהבעתם ברבים לא תיסבל כל עוד בני אדם נלחמים, ושום בית-משפט לא יראה אותם מוגנים על- ידי זכות קונסטיטוציונית כלשהי"(מדברי השופט הולמם (Justice Holmes) במשפט, v. U.s.; (1918), 39 S. Ct. Rep. 247, 249 ;(schenck "רק שעת חירום יש בה כדי להצדיק דיכוי (של חופש הביטוי). זה צריך להיות הכלל אם ברצוננו ליישב מרות עם חופש" (מדברי השופט ברנדייס (Justice Brandeis) במשפט, Whitney הנ"ל s. Ct. Rep. 649 47).


אכן, הדאגה של שמירה על בטחון המדינה בשעת-חירום עלולה להעיב על כל השיקולים האחרים, עד כדי כך, שהשלטונות יהיו נוטים, בשל אותה דאגה, להטיל איסור או להעניש על אמירת דברים או פרסומם בכתב גם בשעה שאין בהם כדי לסכן את שלום המדינה או האומה- "הנסיון לימד את כולנו, אמר הלורד סומנר (Lord Sumner) במשפט, De Keyser (1920), A.C. 508 , 563, "כי בזמנים כאלה נעשים בשם האכסקוטיבה הרבה דברים המתיימרים להיות לטובת הכלל, ואשר אנשים אנגליים הם נאמנים מדי למולדת מכדי למחות עליהם". ובצורה יותר ספציפית נגע בשאלה זו מחבר הרשימה על חופש הביטוי באנציקלופדיה של מדע- החברה (כרך 7-6, ע' 455) באמרו :

"הבעיה היא לסמן גבולות שישמשו ערובות סופיות (לחופש הביטוי) לאור הנטיה מטעם מחוקקים ושופטים, ביחוד בשעת חרום, להתייחס לרעיונות, עליהם אינם מביטים בעין יפה, כמסכנים את שלום הציבור."


על כן, לא מן הסתם הזהיר גם השופט ברנדייס (JUSTICE BRANDEIS) במשפט, Schaefer v. U.S; (1919), 40 S. Ct. Rep. 259, 265 על הצורך לשפוט בשאלת הסכנה הטמונה בדברי הפרסום הנדונים - "באוירה שקטה".


ולבסוף, אותה דאגה לשמור על בטחון המדינה עלולה להשפיע לרעת מימושה של הזכות לחופש הביטוי גם בשל הגישה המוטעית, כי היא מגינה אך על האינטרס האינדיבידואלי של האזרח, אשר על כן מן הראוי, כביכול, להתכחש לו, לאינטרס זה, בשעה שהוא מתנגש עם האינטרס הסוציאלי הצפון בבטחון המדינה. בדרך זו עלולים השלטונות לוותר, בלא יודעין, גם על הערך החברתי הרב אשר העקרון של חופש הביטוי מוסיף ליעילותו של התהליך הדמוקרטי, והם עלולים לעשות כן אף במקום שהנזק המשוער, אשר הפרסום עשוי לגרום למדינה, אינו גדול במידה המצדיקה ויתור שכזה. בספרו החשוב Freedom of Speech in the U.S.A מבקר הפרופיסר Chafee קשות את בתי-המשפט הפדרליים בארצות-הברית על היגררם אחרי טעות כנ"ל שעה שפירשו את חוק הריגול בתקופת מלחמת העולם הראשונה (שם, מהדורה 1942, ע' 34). גם מומחה מנוסה כ- Sir Wm. Haley - מנהל חברת השידור הבריטית - התריע בשנת 1950 נגד הסכנה הכרוכה באי מתן תשומת לב ראויה לערכו של העקרון הנזכר. בצאתו מן ההנחה כי "עלינו לעמוד פנים מול פנים עם העובדה שקיימים היום בעולם כוחות חזקים המשתמשים לרעה בפריבילגיות של החופש כדי להרסו", הזהיר הוא כי, אף-על-פי-כן, "היה זה כשלון ממדרגה ראשונה אילו אילצו אותנו אויבי הדמוקרטיה לנטוש את אומנותו בכוח הבירור המיוסד על ידיעות מהימנות (power of informed discussion) והורידו אותנו, בדרך זו, אל רמתם הם" (הדברים מובאים מתוך פסק-דינו של השופט פרנקפורטר (Justice Frankfurter) במשפט, Dennis v. U.S.; (1951), 71 S. Ct. Rep. 857, 889


ה. עד כה טיפלנו בבעיה בצורה כללית וקבענו, כי הפתרון צריך לבוא בדרך של שקילת האינטרסים של בטחון המדינה מזה וחופש ביטוי מזה, כי ערכו החברתי הגבוהה של העקרון המגן על האינטרס השני ראוי לתשומת לב מיוחדת, וכי רק בשעה שהמציאות ממש מחייבת יהא מוצדק לתת עדיפות לאינטרס הראשון. ברור כי אין בגישה זו כדי להוות, כשלעצמה, פורמולה מתימטית שאפשר להתאימה בצורה מדוקדקת לכל מקרה ומקרה. אמנם יש והמחוקק עושה את מלאכת השקילה והאיזון בעצמו, כלומר, הוא גופו קובע מראש את טיב החומר שאין לפרסמו - או את התנאים שבהם חל איסור על פרסומו - מחמת שיקולים שיסודם בבטחון המדינה. כך, למשל, נהג הוא בפקודת הסודות הרשמיים. אך יש והמחוקק משאיר את שיקול הדעת בשטח זה בידי אחרים, כגון, בידי הרשות המבצעת. בסוג האחרון של מקרים, מן ההכרח שתתעורר השאלה - ודוקא משום שאין אותה גישה מכילה בקרבה נוסחה מדוייקת וצרה - מהו העקרון הרציונאלי שצריך לשמש לה, לרשות המבצעת, שעה שהיא עוסקת בתהליך האמור, לשם הכרעת הכף לצד זה או זה משני האינטרסים הנזכרים? אם נדון בשאלה האחרונה באספקלריה של סעיף 2) 19)(א) לפקודת העתונות - כפי שאנו אומרים לעשות מכאן ואילך - ואם נשווה לנגדנו, במקום "בטחון המדינה", את האינטרס של "שלום הציבור", אזי יהא נכון לנסח אותה שאלה בצורה זו: מהו המבחן שעל פיו חייב שר-הפנים להדריך את עצמו בעת שהוא בא להחליט אם החומר שנתפרסם "עלול לסכן את שלום הציבור" במידה המצדיקה את הפסקת העתון, בו נתפרסם, לתקופה זו או אחרת? למעשה, בו ברגע שנצליח למצוא הגדרה מתאימה לביטוי "מסכן את שלום הציבור", תצטמצם השאלה לפירוש שעלינו לתת למונח "עלול" (likely).


אם כן: "מסכן את שלום הציבור" - כיצד? שוב המדובר במושג רחב ומורכב. במשפט, Cantwell v. Connecticut; (1939) [60 S. Ct. Rep. 900,905] דן השופט רוברטס (Justice Roberts) (מבית-המשפט העליון בארצות-הברית) בעבירה של "הפרת השלום" במשמעותה במשפט המקובל, ולאחר שציין, שזו טומנת בחובה "מושג כללי ובלתי מוגדר ביותר", הוסיף ואמר: "העבירה הידועה בשם הפרת השלום חובקת גוונים רבים של התנהגות ההורסת או מסכנת את הסדר ואת השקט הציבורי היא כוללת לא רק מעשי אלימות, אלא גם מעשים ומלים העלולים להביא למעשי אלימות על-ידי אחרים". ייתכן מאד כי אמנם העבירה של "הפרת השלום" במשמעות זו היא שעמדה לנגד עיני המחוקק בשעה שהגביל את השימוש בסמכות האמורה בסעיף 2) 19), כפי שהגבילה. בנדון זה אין בדעתנו לקבוע מסמרות, וגם לא ננסה לסמן את התחומים החיצוניים של המושג "מסכן את שלום הציבור", אלא שלמטרת הדיון הנוכחי תהא מספיקה הקביעה, שכל דברי פרסום המביאים לשימוש באלימות על-ידי אחרים, להפיכה בכוח של הממשלה השלטת או של המשטר הקיים, להפרת החוקים, לגרימת מהומות והתקוטטויות ברבים, להפרת הסדר הציבורי - הם הם מסכנים את שלום הציבור.


אולם כתוב בסעיף 2) 19)(א): "עלול לסכן". למה מתכוון המונח "עלול"? התשובה לשאלה זו תלויה בבחירה באחת משתי גישות אפשריות. לפי הגישה האחת, מספיק הוא - לשם קיום התנאי הנקוב בסעיף-החוק האמור שדברי הפרסום יגלו אך נטיה - ואפילו נטיה קלה או רחוקה - בכיוון אחת התוצאות שכללנו במושג "סיכון שלום הציבור" ואילו לפי הגישה השניה, חייב שר-הפנים להשתכנע מראש, שבין דברי הפרסום - בהתחשב במסיבות שבהן נתפרסמו - לבין האפשרות שתצמח אחת התוצאות הנ"ל נוצר קשר המחייב את המסקנה, שהאירוע של אותה תוצאה הוא קרוב לודאי במובן של "probable" הננו סבורים, כי הגישה השניה היא המשקפת את כוונת המחוקק בסעיף 2)19)(א) הנ"ל.


ראשית, אין ספק, כי הגישה האחרת - זו הדוגלת בהשקפה, שהפסקת הופעתו של עתון תהא מוצדקת בשל סתם נטיה לסיכון שלום הציבור, שנתגלה בדברים מסויימים שנתפרסמו בו - מקורה בהלך המחשבות שהוליד את העבירה של הסתה למרד בהמשפט המקובל הקדום. כזכור, על פי הגדרה זו נאסר פרסום ברבים של כל דברי ביקורת המכוונים נגד אנשי הממשלה, בנוגע להתנהגותם בתור שכאלה, נגד החוקים גופם, ונגד המוסדות שהוקמו בתוקף החוקים. על ההזדהות הגמורה בין הלך המחשבות שביסודו מונחת ההגדרה הזאת לבין אותה ההשקפה של "נטיה סתם", מעידים ברורות דברי ההוראה שנתן בשנת 1811 שופט אנגלי אחד לחבר-המושבעים במשפטו של, John Drakard (1811) [31 How. St. Tr. 495, 535, Z. Chaffee Jr. . Free speech in the United states 13 (Harvard University 1948)] שהורשע בעבירת הסתה למרד רק משום שהדפיס מאמר, בו ביקר המחבר קשות את הנוהג של הלקאת החיילים, שקויים אותו זמן בצבא הבריטי מטעמים משמעתיים. בדברי ההוראה האלה אמר הבארון Wood כך: -

".....אתם תדונו אם (המאמר) מכיל דברי ביקורת הוגנים - אם אינו מגלה נטיה ברורה (a manifest tendency) ליצור אי-נאמנות בארץ ולמנוע אנשים מלהתנדב לצבא - אם אינו נוטה (tend) להשיא את החייל לערוק מהשירות של ארצו. ואילו מסיבות יכולות להיות נוראות מאלה?..... בית הפרלמנט הוא המקום הנאות לבירור נושאים ממין זה..... נאמר כי יש לנו רשות לברר (discuss) את מעשי המחוקק. אכן, היתה זאת רשות רחבה למדי. האם, רבותי, יהיה לעם כוח לבטל את מעשי הפרלמנט, והאם יהיה המסית רשאי לבוא ולעשות את העם בלתי מרוצה מהשלטון שתחתיו הוא חי? אין להרשות דבר זה לאיש - זהו בלתי קונסטיטוציוני ומסית (seditious)."


במשפט שנתברר נגד מחבר המאמר הנ"ל, (Leigh Hunt [31 How. St. Tr. 367, 408, Z. Chaffee Jr. Free speech in the United states 26 (Harvard University 1948)]) הוא דווקא זוכה - הורה הלורד אלנבורו (Lord Ellenborough) את ההלכה לחבר-המשובעים ברוח דומה: -

"האם תוכלו לשער כי הצגת המלים 'אלף מלקות' עם סימון קווים מתחתיהן לשם משיכת תשומת הלב - מטרתה יכולה להיות אחרת מאשר לעורר אי-נאמנות? האם תוכל (הצגת המלים) לגלות נטיה אחרת (any other tendency) מאשר הנטיה למנוע אנשים מלהצטרף לצבא?"

(שני קטעי הדברים הנ"ל מובאים מתוך ספרו הנזכר של Chafee (ע' 25 ו- 26) שהביאם מתוך קובץ פסקי-הדין,Howell's State Trials כרך 31 עע' 367,495)


במשפט הסקוטי, (R. v. Muir (1793) [23 How. St. Tr. 117, 229; 34 Cornell Law Quarterly 303]) שבו נתבע לדין פלילי בשנת 1793 - שוב בשל הסתה למרד - אדם בשם מיור (MUIR) על שהטיף, בחוברות ובכתבים שהפיץ, לרפורמה פרלמנטרית שהיתה מכוונת לביטול שיטת הבחירות לפי "האזורים הרקובים", שהיתה נוהגת אותו זמן בבריטניה, ניתנה ההוראה הבאה לחבר-המושבעים: -

".....מכיון שמר מיור הביא עדים הרבה כדי להוכיח את התנהגותו הכללית הטובה ושהמליץ על נקיטת דרכי שלום ופניה לפרלמנט עפ"י בקשות, מתפקידכם לשפוט באיזו מידה צריכה עדות זו לפעול לטובתו, מול העדות שהוצגה מהצד השני. מר מיור צריך היה לדעת שאין להתחשב בערב-רב (rabble) שכזה. מה זכות היתה להם לייצוג? ..... הנטיה (tendeny) המתגלית בהתנהגות שכזאת בודאי היה בה כדי לעודד רוח של מרידה ואם מה שנדרש נתקל בסירוב - להשיגו בכוח."

(הדברים הובאו מתוך Howell's State Trials כרך 23, ע' 229, על-ידי פרופסור Sutherland במאמרו שנתפרסם בכתב העת Cornell Law Quarterly כרך 34, עע' .(314 ,303


הדבר בולט לעין, כי גישה זו של "נטיה רעה" פירושה - כפי שהעיר בזמנו סטיפן, בנתחו את העבירה של הסתה למרד בצורתה המקורית - סתירה לכל אפשרות של בירור פוליטי רציני ("תולדות המשפט הפלילי באנגליה" - כרך II , ע' 359). "הנשק הכי חזק שיש בידי אלה המתנגדים לחופש הפרסה (press), הטעים בזמננו גם הפרופיסור צ'יפי (Chafee) "היא תורה זו של סיבתיות אמצעית (indirect causation), לפי עשויות מילים לגרור עונש בשל הנטיה הרעה המדומה (supposed bad tendency) זמן רב לפני שקיימת האפשרות הקרובה (probablity) שהן תתפתחנה למעשים בלתי חוקיים" (עיין בספרו הנ"ל, ע' 24).


סיכומו של דבר: אותה גישה של "נטיה רעה" מתאימה אולי לשיטה הפוליטית הנהוגה במדינה המושתת על משטר אוטוקרטי או טוטליטרי, אך היא מסכלת או לפחות עושה לבלתי יעיל, את השימוש באותו תהליך המהווה עצם מעצמו של כל משטר דמוקרטי - דהיינו, התהליך של בירור אמת.


מערכת החוקים, לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן, הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות - ובפרט בדבר השתתת המדינה "על יסודות החירות" והבטחת חופש המצפון - פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אמנם, ההכרזה "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם" (בג"צ 10/48- צבי זיו נגד יהושע גוברניק. המכנה את עצמו הממונה של המינהל המחוזי, האזור העירוני תל אביב, ואח' ["פסקים", כרך א' תש"ט-1948/49, עע' 36 .33), "פסקים", כרך א', ע' 33] ב-ע' 36) אך במידה שהיא "מבטאה את חזון העם ואת האני-מאמין שלו" (שם), מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה, לאחר הקמתה, דרך הצינור של סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 הלא זו אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו. כאן, איפוא, סימן ראשון המצביע בכיוון של מתן פירוש למונח "עלול" בהדבק יתר הדברים הכתובים בסעיף 2)19)(א), לפי המושג של "ודאות קרובה" (probability), במקום ברוח ההשקפה הדוגלת בתורה של "נטיה רעה" ו"סיבתיות אמצעית".


והרי סימן שני, ההולך בד בבד עם הסימן הראשון. האמצעים הפרוצידורליים המשמשים לדיכוי חופש העתונות או להגבלתו הם משני מינים. אמצעי ממין אחד הוא להעניש על הפרסום הנפסד לאחר המעשה. האמצעי מהמין השני הוא מניעתי, כלומר, בדרך של נקיטת צעדים המכוונים לסכל מראש את פרסום החומר הפסול או את הופעתו להבא של העתון בו נתפרסם חומר זה. גם במקרה האחרון - והוא המקרה שלפנינו - המדובר באמצעי מניעתי, שאינו נושא אופי פלילי במובן המקובל, משום שמטרתו הראשונית והמידית היא להבטיח אי-יציאת עתון לאור, מחמת שהוא עלול להכיל חומר פסול דומה בעתיד.


אכן, זה מכבר הוכר הדבר, כי אותו אמצעי "מניעתי" - מאחר שתמציתו צנזורה, פשוטה כמשמעה - הוא החריף מבין שני האמצעים הנזכרים. "הצנזור", אומר צ'יפי, "הוא המסוכן מבין כל האויבים של חופש הפרסה (prsee), ואינו צריך להתקיים במדינה אלא אם יש הכרח בכך מחמת סכנות בלתי רגילות" (שם, ע' 29). דברי הימים של עמים רבים - ושל עם ישראל בראש וראשונה - מלאים דוגמאות לאין מספר של בני אדם שהרהיבו עוז וערבו לבם, ללא רתיעה מהפחד של הענשה, לפרסם את אשר הכתיב להם מצפונם, חרף האיסור על כך מטעם השלטונות המושלים. ואולם, ברור הוא, כי בהפגנת אומץ לב כנ"ל בלבד לא היתה מעולם, ואין היום, ערובה מספקת נגד העיכוב האפקטיבי, באמצעים מניעתיים, של מתן פרסום לדעות או למחשבות שטרם יצאו לאור העולם. מה שמקנה לשימוש באמצעי מהסוג המונע את אפיו החריף והדרסטי הוא ההכרה הכללית, "שעוד טרם נולד על אדמות פקיד שהוא חכם או רחב לב עד כדי שישכיל, או ירצה, להפריד בין רעיונות טובים לגרועים, בין אמונות טובות לרעות" (שם, ע' 61). על כן, אפילו בתקופה בה עדיין היתה רווחת באנגליה ההלכה של הסתה למרד בצורתה המקורית, הכיר המשפט המקובל בעקרון, כי לאט לה, לאכקוטיבה, להשתמש באמצעים העוצרים מראש את פרסום החומר האסור, כי אם ברירתה היחידה היא הבאת העבריין, בשל הפצת הדברים המסיתים ברבים, לדין פלילי לאחר המעשה וכך נוסחה הלכה זו, בסוף המאה ה-18, על ידי בלקסטון: -

"חופש הפרסה (press) הוא הכרחי למדינה חפשית אך חופש זה משמעותו, אי-הנחת מעצורים מראש על הפרסומים, ולא שיהיו אלה חפשים מביקורת שלאחר המעשה אל הפצת חומר בעל תוכן פלילי. לכל אדם הזכות - והיא אינה מוטלת בספק - להביא לפני הציבור את הדעות שימצא לנכון האיסור על כך כמוהו כהריסת חופש הפרסה. אך אם מפרסם הוא הדבר שהנו בלתי הוגן, מזיק או נוגד לחוק, עליו לשאת בתוצאות שהן פרי העזתו הוא"

(Commentaries, כרך 4, עע' 152 151).


רק בשתי התקופות, בהן התנהלו מלחמות בקנה-מידה עולמי, סטה המחוקק האנגלי, בגלל טעמים בטחוניים בלבד, מכלל חשוב זה, וגם אז השתמשו השלטונות בסמכותם "המפסקת", במקרים נדירים מאד (עיין בצ'יפי, עע' 106-105, וכן בספר Ridge's Constitutional Law ע' 386).


בארצות-הברית הורחבה תחולתה של הגבלה זו, עקב הערובה לחופש הפרסה (press) המצויה בחוקה הפדרלית, גם על הסמכות לחוקק חוקים המתירים נקיטת אמצעים מעכבים או מונעים, כך, למשל, נפסל על ידי בית המשפט העליון האמריקני, במשפט, Near v. Minnesota (1930) [51 S. Ct. Rep. 625] חוק המאפשר לשלטונות השגת צו "לא תעשה" מבית המשפט, כדי להפסיק הופעת עתון בו נתפרסם חומר המעליב או משמיץ פקידים ציבוריים בקשר למילוי תפקידיהם הרשמיים. "ערובה זו של חופש הפרסה (press)", אמר זקן השופטים Hughse, "תובעת שתהיה חפשית לא רק מהטלת מעצור מראש על ידי האכסקוטיבה...... כי אם גם מהטלת מעצור לגיסלטיבי" (שם, ע' 630). ושוב הטעם הוא, כי מתן אפשרות כזאת לרשות המחוקקת פירושו, שתוכל ליצור מנגון שבכוחו לקבוע, על פי שיקול דעת מלא, מה הן המטרות המוצדקות ולפיכך לעכב כל פרסום", ואזי, "יהא מספיק אך צעד אחד כדי להגיע לשיטת צנזורה מושלמת" (שם, ע' 633). ולבסוף, אף השופט האמריקני הכיר באי תוחלת ההגבלה הנ"ל במקרים יוצאים מגדר הרגיל, כגון בזמן מלחמה, שעה שקיים הצורך למנוע את סיכול ההתייצבות לשירות בצבא, את פרסום תאריכי ההפלגה של אניות ההובלה או את גילוי מספר החיילים ובמקום הימצאם וכן בכל זמן שיש להתגונן נגד פרסום דברים המסיתים למעשי אלימות או להפיכת השלטון הסדיר בכוח (שם, ע' 631).


התעכבנו על תפיסה אנגלו-אמריקנית זו של השימוש באמצעי מהמין המונע, משום שהיא מבליטה היטב כי אכן - מבחינת המגמה להגן על האינטרס של חופש הביטוי - זהו אמצעי חריף וחמור ביותר. אם המחוקק הישראלי ראה בכל זאת לנכון להשאיר בעינה את הסמכות שהוגדרה בסעיף 2) 19)(א), משמע שעשה כן בגלל המצב של שעת חירום, בו נתונה המדינה מאז כינונה. ואולם, מאידך גיסא, אין לייחס לו, למחוקק הישראלי, כוונה - ודווקא בהתחשב בתכונה החריפה והדרסטית בה טבועה הסמכות הנ"ל - כי הרשות הממונה על הפעלתה של זו תהיה רשאית לצוות על הפסקת ההופעה של עתון זה או אחר רק משום שהדברים שנתפרסמו בו נראים בעיניה כמגלים נטיה גרידא לסיכון שלום הציבור, במקום הסתה ישירה לתוצאה כזאת, או לפחות הטפה, אשר מסיבות המקרה, מקרבת אותה תוצאה קירוב ממשי. ייחוס כוונה כנ"ל לא ייתכן בשום פנים, הואיל ומצד אחד, ישראל היא מדינה אשר, כמו שאמרנו, הושתתה על יסודות הדמוקרטיה והחופש ומהצד השני, קביעת קנה המדיה הערטילאי והמעורפל של "נטיה רעה" בלבד, מן ההכרח שתפתח פתח רחב לכניסת דעותיו הפרטיות של האדם שבידו מוקנה הכוח הנ"ל - ויהיו שאיפותיו של זה נשגבות כאשר יהיו - לשטח ההערכה של הסכנה הצפויה, כביכול, לשלום הציבור עקב הפרסום הנדון. מה שכתב ג'פרסון לפני כ-170 שנה אינו פחות אמת היום, דהיינו, כי:-

"להרשות למג'יסטרט האזרחי להפעיל את כוחותיו הדעות ולמנוע את השימוש בעקרונות או בהפצתם, מחמת נטייתם הרעה המדומה, היא טעות מסוכנת..... מאחר שהוא המחליט בדבר קיום הנטיה ההיא, הרי רק יהפוך את דעותיו שלו לכללי השיפוט ויאשר או יבטל את השקפותיהם של אחרים במידה שהן מתאימות או נוגדות להשקפותיו הוא" (צ'יפי, שם, ע' 29).


היוצא מכל זה, כי שוב אין מנוס ממתן פירוש למונח "עלול" על פי המושג של "ודאות" קרובה" (probability), להבדיל מ"נטיה סתם" (bare tendency), כאמור.


הסימן השלישי, המרמז על הפירוש שאנו דוגלים בו עולה מההגדרה הלשונית של המונח המקורי "likely", שתרגמנוהו לעיל במלה "עלול". וכך מבואר המונח הראשון במלון Shorter Oxford Dictionary (מהדורה שלישית, כרך ב', ע' 1143):

LIKELY -

"seeming as if it would happen . . . probable. . . giving promise of success. . . come near to do or be"

(נראה כאילו זה יקרה ... קרוב לודאי... נותן סיכוי להצלחה... קרוב לכך שייעשה או יהיה...).


הביטוי "probable" (קרוב לודאי) מבואר באותו מלון בזו הלשון (שם, כרך 2, ע' 1589): -

". . . that may reasonably be expected to happen. . . . "

(מה שיש לצפות, הגיונית, כי יקרה).

ביאורים אלה - האם אין לראות בהם עדות ברורה לכוונת המחוקק, כי אכן קנה המידה על פיו חייב שר-הפנים לשקול בדעתו בדבר קיום התנאי האמור בסעיף 2)19)(א), הוא, שוב, קנה המדיה של "הקרוב לודאי", כי שומה עליו להשתכנע, בטרם יצווה להפסיק את הופעתו של עתון כל שהוא, שפרסום החומר הנדון, בהתחשב במסיבות שבהן נתפרסם, יצר סיכוי הגיוני לצמיחת אחת התוצאות הנכללות במושג "סיכון שלום הציבור" במשמעותו הנזכרת. לשון אחרת: האם אין ללמוד מאותם הביאורים, שלא קיום ודאות גמורה בדבר בואה של התוצאה שהמחוקק חפץ למנעה מהווה את התנאי הדרוש להפעלת הכוח הנ"ל אך כי מאידך גיסא, גם לא יספיק, לשם כך, גילוי של נטיה סתם בכיוון זה בדברים שנתפרסמו אלא שהמדובר הוא בקנה מידה שהוא בבחינת "שביל הזהב" בין שתי האפשרויות האחרות, דהיינו, שקרוב לודאי שכך יפול הדבר בשל הפרסום הפסול.


ו. מן הראוי שנבהיר, הבהרה נוספת, את טיב המבחן של "ודאות קרובה" ואת האופן שיש להשתמש בו.

(1) כאשר קבענו שמן הדין להעדיף מבחן זה על המבחן של "נטיה רעה", לא היתה כוונתנו להבחנה דקה או מפולפלת כי אם לעקרון רציונאלי ברור, דהיינו, עקרון אשר מצד אחד, אינו מתכחש למטרה של מניעת סכנה לשלום הציבור, אליה חתר המחוקק, ומהצד השני גם מבטיח מתן תשומת לב ראויה לערכו הגבוה של האינטרס הציבורי המוגן על- ידי חופש העתונות. הכל יודעים - וכבר רמזו על כך - כי אף אנשי השלטון, באשר הם רק בשר ודם, לא נוקו מטעויות ואף-על-פי-כן, הכרחי שיהיו רשאים להניח שדעותיהם נכונות בשעה שהם באים לבצע פעולות כל שהן בגדר מילוי תפקידיהם הרשמיים. גישה כזאת מצדם תהא אז רק הגיונית ומעשית. ברם, אין דבר זה אומר שמן הנכון או הרצוי הוא כי אנשי השלטון ייצאו מאותה הנחה רק כדי לדכא את דעותיהם הנוגדות של אחרים. "קיים ההבדל הגדול ביותר בין היציאה מההנחה, כי דעה מסויימת היא אמת, הואיל וחרף כל הזדמנות שניתנה לשם סתירתה טרם הוכח שהיא משוללת יסוד, לבין היציאה מההנחה, כי היא אמת רק כדי לא להרשות את שלילתה על-ידי אחרים" (מדברי י.ס.מיל בספרו הנ"ל, פרק שני; עיין גם בצ'יפי, שם, ע' 138).


על פי הלך מחשבות דומה יש להסכים, כי ההנחה האמורה - שדעותיהם נכונות - יכולה גם יכולה לשמש לאנשי השלטון כדי שיהיה בידם צידוק לדכא את המעשים - ויהא המדובר במעשי פרסום בלבד - של אלה המבקשים להשליט במדינה את דעותיהם שלהם בדרך של הסתה לשינוי המדיניות בכוח האגרוף במקום על-ידי הצבעה בבית המחוקקים ובבחירות שקטות, או כפי שרגילים לומר, על-ידי "שבירת הגולגלות במקום ספירתן". כפי שכתב נשיאה לשעבר של מכללת הרברד: "הכוח לבצע, בתנאים כנ"ל, את רצונה שלה הוא מסמכותה הטבעית של כל ממשלה" (עיין בספר PUBLIC OPINION AND POPULAR GOVERNMENT מאת A. L. LOWELL, ע' 11). ואולם, התנאי ההכרחי להפעלת הכוח הדרסטי של דיכוי השקפותיהם של אחרים, במסיבות כנ"ל, הוא, שוב, השתכנעותם של אנשי השלטון, כי הדברים שנתפרסמו מגלים משהו יותר מהבעת השקפה נוגדת ואף משהו יותר מצמיחת גרעין של נטיה לקראת "סיכון שלום הציבור"; בקיצור - כי הדברים מגלמים בקרבם לא רק רעיון העשוי ליצור, עקב הפצתו ברבים, אפשרות רחוקה שתגרום בעקיפין לאחת התוצאות הנפסדות עליהן דובר לעיל. אמנם מנקודת ראויה צרה, "כל רעיון כמוהו כהסתה", הואיל "ומעלים אותו כדי שיאמינו בו, ומשמאמינים בו הרי שנוהגים על פיו, אלא אם מייחסים לרעיון אחר משקל יתר" (השופט הולמס (JUSTICE HOLMES) במשפט, GITLOW V. N.Y ; (1924), 45 S. CT. REP. 625 ,632). ואולם, רק כאשר הפרסום יצא מגדר של ביאור רעיון גרידא ולבש צורה של הטפה, היוצרת, בשים לב למסיבות, לפחות אפשרות קרובה של עשיית מעשים המסכנים את שלום הציבור, יהיה מקום להתערבות השלטונות לשם דיכוי הפרסום או מניעת הישנותו בעתיד.

בלא תיחום תחום כנ"ל בין פרסומים שיש בהם אך משום גילוי מחשבות מסויימות ברבים לבין פרסומים אשר, במסיבות האופפות אותם, מותר לראותם כבעלי תוכן מסית במשמעות הנזכרת; בלא עמידה מתמדת על המשמר לבל יטושטש הקו המבדיל הלזה - עשוי ערכו החיוני של האינטרס הכרוך בחופש הביטוי להתרוקן כליל. אכן, אותו עקרון מוחשי ורציונאלי של "ודאות קרובה", להבדיל מהמושג הערטילאי והמעורפל של"נטיה רעה", יש בו כדי להבטיח במידה ניכרת - אם אך יובן כראוי ויזקקו לו - כי מצד אחד לא יבוא דיכוי השקפותיהם של אחרים רק בגלל היותן מנוגדות לאלה המוחזקות בידי אנשי השלטון, ומהצד השני, כי גם תוגשם המטרה של מניעת סכנה לשלום הציבור, אליה חתר המחוקק.


(2) אמנם שי להודות כי גם המבחן של "ודאות קרובה" אינו מהווה נוסחה פרציזית שאפשר להתאימה בנקל או בוודאות לכל מקרה ומקרה, רצוננו לומר: שר-הפנים איננו מצווה שעה שהוא בא להחליט בדבר הפעלת הסמכות הנתונה בידו לפי סעיף 2)19)(א), לנבא נבואה בטוחה, כי אחת התוצאות הנכללות בהגדרה של "סיכון שלום הציבור" בוא תבוא, בשל מעשה הפרסום הנדון, אם לא יעשה כדי למנעה. לכל היותר דרושה ממנו הערכה בלבד, שכך עלול הדבר ליפול, הווה אומר: הערכה שנוצרה אפשרות קרובה, לאו דווקא ודאית, שכך יהיה וכך יקרה אם לא להשתמש בכוחו הנ"ל. וההערכה פירושה, כפי שרמזנו יותר מפעם אחת במהלך דברינו, הערכה לפי המסיבות הסובבות את מעשה הפרסום. כשם שתלויה קביעת אפיו האמיתי של כל מעשה במסיבות שבהן נעשה, כן תלויה הערכת טיבם של הדברים שנתפרסמו במסיבות שאפפו את הפרסום. קנה המידה, לפיו חייב שר- הפנים להדריך את עצמו, הוא, איפוא, קנה המידה של ,קרוב לודאי", לפי מה שמתקבל על הדעת במסיבות הענין. ברור כי זוהי שאלה, בכל מקרה ומקרה, של מידה. למשל, אם בזמן הזה יפרסם עתון מאמר, המבקר קשות את אופן הניהול של קרב מסויים במלחמת השחרור, לא ייצור על-ידי כך, בהנחה שאינו מגלה סודות ביטחוניים, עילה המצדיקה את הפסקת הופעתו; ואילו אם יפרסם מאמר המטיח נגד כשרו של מפקד מסויים, בשעה שהחיילים שבפיקודו עומדים לצאת לקרב, יהיה ויהיה מקום לשימוש בסמכות האמורה.


יש והדברים שנתפרסמו הנם, מבחינת האפשרות של סיכון שלום הציבור, "חוורים" או "תמימים", אך מה שמקנה להם אופי מסוכן הן המסיבות שהיו קיימות בשעת פרסומם, כגון בדוגמה הקודמת. והרי דוגמה שניה: לא יימצא פגם בשימוש במלה "שריפה", במאמר שנתפרסם בעתון, אגב תיאור מקרה בו עלה בית אחד באש יום אחד קודם לכן. ואולם, אפילו אלה הדוגלים במתן הגנה קפדנית לחופש הביטוי לא יהינו לפרוש אותה על אדם אשר, בידעו שאין הדבר אמת, צועק "שריפה" בתיאטרון המלא עד אפס מקום וגורם בדרך זו לבהלה בקרב המבקרים (עיין במשפט, SCHENCK V. U.S. הנ"ל, ע' 244). מאידך גיסא, יש ותכנם המסית של המילים שנתפרסמו הוא גופו יוצר את האפשרות הקרובה של סיכון שלום הציבור - כלומר, בלי זיקה מיוחדת או יתרה למסיבות שבהן נעשה הפרסום, כגון המקרה בו הופיע בעתון מאמר, המטיף להפרת חוק המטיל מס מסויים, על-ידי אלה החייבים בתשלומו ושהם יתנגדו בכוח לגבייתו.

ברם, אפילו בדוגמה האחרונה משפיעות גם ה"מסיבות", למשל, כי אותו עתון מופץ ברבים. עינינו הרואות, כי המבחן שיש להיזקק לו נעוץ תמיד בהערכה מראש, לפי מידת ההגיון, אם כתוצאה מפעולת הגומלין שבין הפרסום והמסיבות, תיווצר אפשרות קרובה שייגרם נזק לשלום הציבור.


(3) חשוב גם להטעים, כי המסיבות, ששר-הפנים רשאי להביאן בחשבון שיקוליו, עשויות להיות שונות ומגוונות. דרך משל: בידו יהיה להתחשב לא רק בעובדות החיצוניות המידיות - כלומר, שביניהן לבין הפרסום נוצר קשר ישיר - אלא גם ברקע הכללי כגון, המצב של שעות חירום הקיים במדינה בפרק הזמן הנדון, או המתיחות ביחסים הבין-לאומיים השוררת אותה שעה. אכן, ברור הדבר כי, מאחר שהחיים מתפתחים והולכים, לא יהא טעם בכך, שננסה למצות או למיין את סוגי המסיבות האמורות או שנקבע מסמרות בדבר ההשפעה האפשרית של סוג זה או אחר. כאמור, השפעה זו עלולה להשתנות ממקרה למקרה, ומה שחשוב תמיד הוא הערכת כוחן המצטבר של המסיבות בכל ענין וענין. אף על פי כן, מן הראוי שנוסיף - לשם הדרכה בלבד ובלי לקבוע כללים נוקשים - את הדברים הבאים:-


ראשית, בדרך כלל לא יהיה מקום לשים אל לב את כוונתם הרעה של אלה האחראים לפרסום הנדון. ממה נפשך: אם אמת בתוכן הדברים שנתפרסמו, אין נפקא מינה מה היה בלב המחבר או המפרסם. מאידך גיסא, אם אינם מגלים אמת, הרי חשובה היא רק השפעתם האפשרית של דברי הפרסום גופם על שלום הציבור ולא כוונתם הנסתרת של אלה שגרמו להפצתם. אכן, גם דין זה לא יחול תמיד או בכל מקרה, הואיל ובתנאים ידועים תשמש קביעת הכוונה, שקיננה בלב המחבר או המפרסם, עזר רב בהערכת הסכנה הקרובה לבוא בעקבות הפרסום. למשל, כאשר דברי הפרסום משתמעים לכאן ולכאן, עשוי גילוי אותה כוונה להפיץ אור על המובן האמיתי שיש לתת להם, על אפיים המסוכן והמטרה הנפסדת העומדת מאחוריהם.

כמו-כן במסיבות ידועות בתנאים מסויימים יהא מקום להתחשבות בטון החריף, בלשון המעליבה ובצביון הרגשני שבהם הולבש תוכן המאמר או הידיעה שנתפרסמו. אך אין להפריז בערכו של שיקול זה, ולא עוד אלא שבלי אפשרות לקשר את צורת הניסוח לעובדות "מסכנות" אחרות, לא יהיה מקום לתת לה, לצורת הניסוח, ערך כלשהו כגורם העלול להשפיע על שלום הציבור; שאם לא תאמר כן, אינך אלא מתכחש לעקרון המגן על חופש הביטוי והמכיר שאין להגביל את הויכוח בשטח הפוליטי, על כל פנים, לביקורת מנומסת. כפי שהדגיש צ'יפי: "במידה שהעוול גדול יותר, כן עלולים בני אדם להתרגש יותר לגביו וכן דחוף יותר הצורך לשמוע מה בפיהם" (שם, ע' 43).


ולאחרונה: בדרך כלל לא יהיה מקום, בשיקוליו של שר-הפנים, להתחשבות באישיותם או באופיים של אלה האחראים לדברי הפרסום הפסולים. בנקודה זו מאלפים הם הדברים שאמרם לורד צ'טהם (LORD CHATHAM) בעת שתמך במאבקו של, JOHN WILKES ,, שהיה בעל עבר מפוקפק ביותר, לחופש הפרסה (PRESS) באנגליה: "בהלחמי למענו, חרף היותו הגרוע שבבני אדם, הריני נלחם לבטחונם של הטובים שבהם" (צ'יפי, ע' 242 ואילך).


(4) עלינו להבהיר, בשטח זה, עוד נקודה אחת. המבחן של "ודאות קרובה", שאנו דוגלים בו, אינו מחייב כי שר-הפנים ישתכנע, בכל מקרה, שהסכנה לשלום הציבור עלולה לבוא בזמן קצר לאחר שנתפרסמו הדברים בעתון הנדון. קביעת "הקרוב לודאי" במובן של PROBABLITY אין פירושו, בהכרח, קביעת קרבת הסכנה מבחינת הזמן, כלומר במובן של PROXIMITY. אמנם השיקול, כי עקב הפרסום נוצרה סכנה לשלום הציבור שהיא אימיננטית, מחזק את ההערכה שאותה סכנה הנה קרובה לודאי, כשם שהשיקול, כי הפרסום עלול לתת אותותיו בשלום הציבור רק כעבור זמן רב, מרחיק את האפשרות כי בכלל יהיה כדבר הזה. ואולם אם שר-הפנים יווכח לדעת, לאור המסיבות, כי הטרטום יצר אפשרות, כמעט ודאית, שייגרם נזק רציני לשלום הציבור, הרי לא תהא מניעה כי יפעיל את הסמכות הנתונה בידו לפי סעיף 2) 19)(א), אפילו המעריך הוא כי אין זה ענין של גרימת נזק כנ"ל לאלתר.

יש לציין כי בארצות-הברית, שעה שהשופטים הולמס וברנדייס הגדירו את הערובה לחופש הדיבור והפרסה (PRESS), המצויה בחוקה האמריקנית, קבעו כי הם כתנאי הכרחי להגבלת חופש זה, כי הפרסום הנדון עלול לגרום נזק רציני ומידי לאינטרסים שהמחוקק חתר להגן עליהם. "השאלה בכל מקרה, היא, אם השתמשו במלים במסיבות כאלה, ואם המלים הן מסוג כזה, אשר יש בהן, במלים ובמסיבות, כדי ליצור סכנה ברורה ומידית (CLAER AND PRESENT DANGER) שיגרמו לעוול הסובסטנטיבי אשר הקונגרס זכאי למענו. זוהי שאלה של קרבה בזמן ושל מידה" (IT IS A QUESTION OF PROXIMITY AND DEGREE). עיין ב-V. U.S. (1918) Schenck [39 S. Ct. Rep. 244] ב-ע' Abrams V. U.S. (1919) ;249 [40 S. Ct. Rep. 17] ב-ע' CALIFORNIA (1926) ;22 .Whiney V [47 S. Ct. Rep. 641] ב-ע' 649; ראה גם את פסקי-הדין שנלקטו בנקודה זו בתוספת לפסק-דינו של השופט פרנקפורטר במשפט, Dennis V. U.S. ב-ע' 891; והשווה את הגישה החדישה של דעת הרוב במשפט האחרון). אכן, הדבר בולט לעין, לאור הגישה שהתוינו לעיל, שלא נוכל להרחיק לכת עד כדי דרישה, ששר-הפנים ישתכנע, בטרם יצוה על עתון להפסיק את הופעתו, כי הסכנה לשלום הציבור, שנוצרה עקב הפרסום, היא קרובה גם בזמן. לפחות ההגדרה של המונח "עלול" שבסעיף 2) 19)(א) - אשר משמעותו, כאמור, קיום ודאות קרובה שהפגיעה בשלום הציבור בוא תבוא בזמן העתיד, לאו דווקא בעתיד המידי - מונעת אותנו מלעשות כן. אולם דעתנו היא, כי ייטיב שר- הפנים לעשות, בבואו לעסוק בשקילת האינטרסים הכרוכים בהבטחת שלום הציבור מזה ובהגנת חופש הפרסה (PRESS) מזה, אם ישעה אל ההנחות אשר שימשו, להם, לשופטים הנ"ל, לשם עיצוב הלכתם האמורה ואשר על חלק מהן כבר רמזנו בפרשה קודמת של פסק- דיננו. הנחות אלו, אשר אנו מביאים אותן כאן, שוב, כהוראות מדריכות בלבד ולא ככללים נוקשים הן:-


(א) בדרך כלל קיים סיכוי טוב שסופה של האמת לנצח, אשר על כן אם רק ישנה שהות מספקת, מוטב לפעול - לביטול השפעתה של הידיעה הכוזבת שנתפרסמה בעתון הנדון, או של המאמר שניתן לו מקום שם - בדרך של בירור, חינוך והסבר נגדי. "אם יש זמן לגלות על ידי בירור (discussion) את הכזב ואת הטעויות, ולמנוע את העוול על ידי תהליכים חינוכיים, אזי התרופה שיש לנקטה היא דווקא דיבורים ולא שתיקה שכופים אותה" (השופט ברנדייס במשפט, Whitney הנ"ל, ב-ע' 649). לפיכך יהיה מקום לשקול, למשל, אם לא רצוי להעדיף מהפסקת הופעתו של עתון, בשל פרסום ידיעה בלתי נכונה בו, את כפייתו של עורך העתון, בהתאם לסעיף 17 לפקודת העתונות, לפרסם הכחשה.


(ב) לעיתים קרובות יקרה, כי עצם מעשה הדיכוי - עצם הפסקת ההופעה של העתון בו נתפרסמו הדברים הפסולים - מקנה לאלה ערך מופרז בעיני הציבור. במקום "שאויבי החופש נתקלים בשלילת החופש, עשויים בני אדם רבים, שהם בעלי רצון טוב, לחשוב כי אף-על-פי-כן, יש משהו בדוקטרינה שנאסרה. דוקטורינות נפסדות רק נעזרות על-ידי דיכוין. הן מתות על גילוי יסודן הרעוע" (מדברי HALEY, המובאים במשפט, DENNIS הנ"ל, ב-ע' 889; ראה גם דברי השופט הולמס ב-ABRAMS V. U.S. [לעיל], ב-ע' 22).


(ג) ולבסוף, במסיבות שבהן לא קיימת אפשרות של גרימת נזק מידי ואף לא ודאי, לשלום הציבור, מוטב לשקול היטב היטב את היקף רצינותה של הסכנה אשר שר-הפנים רואה אותה באופק מחמת הפרסום הנדון. דעה רווחת היא, שכל מעשה דיכוי של הופעת עתון מביא בעטיו, בלאו הכי, נזק לאינטרס הציבורי, דהיינו: לאותו אינטרס חשוב הקשור בחופש הביטוי. הטעם הוא, כי כל דיכוי כנ"ל מטיל בהכרח אימה ופחד לא רק על בעל העתון ועורכו, שהופעתו הופסקה, אלא גם על אחרים; כי אימה ופחד אלה גוררים מצדם של האחרונים צנזורה עצמית; וכי בדרך זו מסתממות גם אותן הטענות אשר דווקא רצוי היה, לשם בירור האמת וקידום התהליך הדמוקרטי, שייצאו לאור העולם. (ראה צ'יפי, ע' HAR. L. REV. ;561,ע' 6). מהצד השני, מאחר שהמדובר רק בהערכת סכנה שהיא בכוח, כלומר, שהיא רק קרובה לודאי אך אין בטחון מלא שבוא תבוא, ומכל מקום אין חשש שתבוא במהרה, הרי שקיימת אפשרות - אמנם, לפי ההנחה, זו רק אפשרות רחוקה - כי שלום הציבור לא יסבול בכלל עקב הפרסום הפסול. הילכך חשוב הוא השיקול, אם רצינות הסכנה, אשר שר-הפנים חוזה אותה מראש כתוצאה מפרסום הדברים הנפסדים, היא אמנם גדולה במידה המכפרת על הנזק הציבורי, הוא הנזק לאינטרס של חופש הביטוי, אשר הפסקת הופעתו של העתון, שבו ניתן להם מקום, עשוי להביאו ממילא ובלאו הכי.


ז. את ההלכה שיש להחילה בענין הנדון אנו מסכמים, איפוא, כך: -


השימוש בסמכות, האמורה בסעיף 2)19)(א) הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא "קרובה לודאי"; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דוקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום "קרובה לודאי", רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי.


לסיכום זה של ההלכה עלינו להוסיף: הביטוי "לפי דעת שר-הפנים", שזכרו בא בפסקא (א) לסעיף 2) 19), מחייב את הקביעה, כי הערכת השפעתם של דברי הפרסום על שלום הציבור, לאור המסיבות, תהא נתונה תמיד בסמכותו היחודית של שר-הפנים, אשר על כן בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בשיקול דעתו של זה, אלא אם סטה הוא, בהערכה האמורה, מהמבחן של "ודאות קרובה" לאור משמעותו של המושג "סיכון שלום הציבור"; לא נתן תשומת לב כלשהי - ובכל מקום לא נתן יותר מתשומת לב מבוטלת - לאינטרס החשוב הקשור בחופש הפרסה (PRESS); או טעה בשיקול דעתו באופן אחר, מחמת היגררו אחרי שיקולים שהם מחוסרי חשיבות, מופרכים או אבסורדיים.


לאור הלכה זו, דעתנו היא, כי כל אחד משני הצווים, שהוציא המשיב להפסקת הופעתם של שני העתונים הנדונים למשך עשרה וחמישה עשר יום, עומד על יסוד רעוע.




"קול העם".


כדי לעמוד על טיב השיקולים ששימשו נר לרגלי שר-הפנים. בשעה שהעריך את השפעת המאמר שנתפרסם בעתון זה ביום 18.3.53, כפי שהעריכה, נביא כאן חלק מדברי העדות שמסר מר מויאל בחקירת שתי וערב ושאנו רואים אותם כמשקפים גם את גישתו של המשיב. וכך העיד הלה:-

"....לו היתה הפסקא הראשונה במאמר הנדון מופיעה לבדה, לא הייתי מביא לסגירת העתון-גם לא בגלל הפסקא השניה-לו באה הפסקא השלישית, הייתי מביא לתשומת לב שר-הפנים אם זה מסכן שלום הציבור - עליו להחליט.....בפסקא הרביעית אני רואה האשמה כי לממשלה יש מדיניות של 'מה יפית' כלפי ארצות-הברית - אי אפשר לחלק המאמר למשפטים משפטים ולחפש בכל משפט בפני עצמו אימרה שיש בה משום (סיכון) שלום הציבור - כאשר קוראים המאמר במלואו - יש בו משום סיכון שלום הציבור - והעברתי המאמר לשר-הפנים - הוא קרא כולו והגיע לכלל מסקנה שהוא מסכן שלום הציבור - הפסקאות החמישית והששית בפני עצמן אינן מסכנות שלום הציבור - אולם אם נאמר שממשלת ישראל נכנעת נגד אינטרסי ישראל לדיקטאט ממשלת חוץ - סיכון שלום הציבור - בפסקא השביעית גם כן אין סיכון שלום הציבור - מה שכתוב בפסקא השמינית מסקנה ממה שנאמר קודם וסיסמא - הפסקא הזו מעידה על כוונה להילחם נגד ממשלת ישראל מספסרת בדם ישראל והבעתי הדעה לשר-הפנים כי יש בזה יסוד מאד חריף - על סמך פסקא זו ועל סמך המאמר כולו הזכיר שר-הפנים כי קיימים אלמנטים המצדיקים להשתמש בסעיף 19..."


אם נזכור, כי במאמר הנדון הסיק המחבר מתוך הודעה מסויימת, שכביכול מסר שגריר ישראל בעיר ואשינגטון בזמן ההוא, כי ממשלת ישראל הסכימה להעמיד 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית במקרה שתפרוץ מלחמה בינה לבין ברית-המועצות, וכי את תכנו הנוסף של המאמר הקדיש הלה, בעיקר, למתיחת ביקורת על מדיניות מדומה זו, הרי יהא ברור, כי ההערכה הנ"ל לדברי המאמר - דהיינו, כי בשל פרסומם נוצר יסוד מספיק להפעלת הכוח האמור בסעיף 2)19)(א) - היא הערכה לקויה בתכלית.


האם התיאור ברבים של אותה מדיניות כהתרפסות לפני מדינה זרה וכהכנעת האינטרסים של ישראל לרצונה של זו - ויהא התיאור הזה מוטעה כמה שיהא - אפשר לראותו כיוצר לפחות אפשרות קרובה של "סכנה לשלום הציבור" במשמעות הנזכרת של המושג האחרון? האם יש מקום לייחס לדברי המאמר השפעה כנ"ל, אפילו בהתחשבנו במצב של שעת חירום בו נתונה היום מדינתנו, כאשר טרם נכרתה ברית שלום תמידית עם מדינות ערב השכנות? האם מן הדין לפרש את הדברים שנתפרסמו כהסתה לשימוש באמצעי אלימות למען הביא שינוי באותה מדיניות מדומה של הממשלה? האם קיים יסוד מספיק כדי להסיק מסקנה, שהם מטיפים לאי-התייצבות לשירות בצבא-הגנה לישראל במסגרת של חוק שירות בטחון? אכן ברור הדבר, כי לכל אחת מהשאלות הללו מתבקשת מאתנו אך תשובה שלילית.

אם בכל זאת הגיע המשיב למסקנה נוגדת, הרי אין ספק שהסיבה לכך היא - זאת מראים בעליל דברי העדות של מר מויאל - שהלה נתפס לגישה המוטעית של גילוי "נטיה רעה" בדברי המאמר, במקום לבחון אם הגשמת אחת התוצאות האמורות, עקב פרסומו, הנו בגדר של ודאות קרובה. נקח, בדרך משל, את הפסקא עליה הצביע לפנינו היועץ המשפטי המלומד:-

"באם אבא אבן או מי שהוא אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאיים, שילך, אך שילך לבדו, המוני העם רוצים בשלום, בעצמאות לאומית ואינם מוכנים לוותר על הנגב תמורת הצטרפות 'לפיקוד המזרח התיכון'."


בעינינו ברור מאוד, כי כל מי שאינו חפץ להיכנס לויכוח סרק, אם אמנם מגלמים הדברים שבפסקא זו "נטיה" בכיוון החלשת הרצון למילוי החובה המוטלת על ידי חוק שירות בטחון במקרה ותפרוץ מלחמה בין שתי המדינות הזרות הנזכרות, יסכים, ללא היסוס, כי משמעותם האמיתית היא: הבעת התנגדות בצורה חריפה ורגשנית ל"מדיניות" המתוארת של הממשלה הנוכחית, ותו לא.


הוא הדין החל על הפסקא שלפני האחרונה, אותה הדגיש במיוחד מר מויאל בעדות שמסר לפנינו, ושתכנה הובא בחלק הראשון של פסק-דיננו. כפי שהודה העד, אין האמור בפסקא זו מהווה אלא מסקנה ממה שנכתב על-ידי המחבר בפסקאות הקודמות, דהיינו: כי מתן ההסכמה להעמיד לרשות מדינת ארצות-הברית חיילים במספר רב כעזרה במלחמה העלולה לפרוץ בעתיד בינה לבין ברית-המועצות פירושו הקרבת הנוער הישראלי למטרה נפסדת תמורת האפשרות של השגת כספים במדינה הראשונה, וכן כי לשם ביטול מדיניות זו, יש לנהל מאבק. ושוב תהא דעתנו על מידת הצידוק הטמונה במסקנה זו אשר תהא, הרי הבעת התנגדות לאותה מדיניות מדומה וההטפה לניהול מאבק לשם ביטולה, אין לראותם, בשום פנים ואופן, כעלולים לסכן בעתיד את שלום הציבור באיזה צורה שהיא.


אכן, יש להודות, כי אף בפסקא הזאת לוותה הבעת המסקנה הנזכרת בטון חריף ולא זו בלבד אלא גם בלשון - כוונתנו למלים "המספסרת בדם הנוער הישראלי" - הגובלת עם השמצה ממש. ואולם, מלבד זה שקיימים בקודקס הפלילי ובחוק הנזיקין האזרחיים הוראות המענישות או מפצות על הפצת דברי גנאי או עלבון על בני אדם, בין בתורת היותם נציגי הציבור ובין בתורת אנשים פרטיים, הרי עצם העובדה, כי לדעה שהובעה באותה פסקא ניתן לבוש מילולי חריף, רגשני ומעליב, אין בה - בלי לקשר סגנון נפסד זה למסיבות "מסכנות" אחרות - כדי להעניק לתוכן הדברים שנתפרסמו השפעה המגעת עד כדי יצירת אפשרות קרובה של פגיעה בשלום הציבור, במשמעות הנזכרת. והלא על מסיבות מיוחדות כנ"ל לא רמז מר מויאל, אף ברמיזה קלה, לא בהצהרה שהגישה בתמיכה לתשובת המשיב ולא בדברי העדות שמסרם במשפט גופו.


סוף דבר: אם לא נרצה לסכל כל אפשרות של בירור וליבון חפשי בשטח הפוליטי ובדרך זו להתכחש התכחשות גמורה לאינטרס החשוב הכרוך בחופש העתונות, מחד גיסא, ואם גם לא נחפוץ לסטות סטיה שלמה מהמבחן המצריך שהשפעתם השלילית של דברי הפרסום על שלום הציבור תוערך, לאור המסיבות, לפחות כקרובה לודאי, מאידך גיסא - הרי לא תהא לפנינו ברירה אלא להחליט כי, בתתו את הצו להפסקת ההופעה של העתון "קול העם" למשך עשרה ימים, בשל פרסום המאמר הנזכר, חרג המשיב חריגה יסודית מתחום סמכותו.




"אל אתיחאד".


דין זה חל גם על הצו שניתן על-ידי המשיב להפסקת הופעתו של העתון השני למשך חמישה עשר יום. בנדון זה יש לציין, כי המאמר שנתפרסם ביום 20.3.53 שווה, בעיקר הדברים, לתכנו של המאמר שהופיע ב"קול העם" יומים לפני כן. אמנם ההתנגדות למה שנחשב בעיני בעל המאמר, שנכתב בשפה הערבית, כמדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל, נוסחה הפעם בסגנון חריף, רגשני ואף מעליב יותר מהסגנון בו נכתב המאמר ששימש עילה להפסקת ההופעה של העתון האחר, וייתכן, איפוא, כי העובדה זו היא היא שהניעה את מר מויאל לקבוע בדברי העדות שמסר לפנינו במשפט השני כי, "כל המאמר מסכן שלום הציבור"; כלומר, השפעה זו נובעת לא רק מהכתוב בפסקא שלפני האחרונה, בה הושם הגש על ההצהרה בשבועה שהגישה מר מויאל במשפט זה, כי אם מהמאמר כולו. ואולם סבורים אנו, מהנימוקים שצויינו לעיל, כי אין בתופעה זו של סגנון המאמר בצורה כנ"ל, כשלעצמה, כדי ליצור אפשרות קרובה, שהדברים שנתפרסמו ב"אל- אתיחאד" יביאו חובת ההתייצבות, המוטלת על-ידי חוק שירות בטחון, או לאחת התוצאות האחרות הנכללות במושג "סיכון שלום הציבור".


ואשר לתוכן הדברים שזכרם בא בפסקא שלפני האחרונה ושבהם ראה מר מויאל, לפי דברי העדות שמסר במשפט השני, "הסתה נגד ממשלת ישראל, המתבססת על הכזב כי ממשלת ישראל מספסרת בדם בניה" וכן "הסתה של ההמונים לפעול נגד המדינה וממשלתה", הרי מדובר שוב בהבעת מסקנה על-ידי בעל המאמר, הדומה ברוחה לזו שנקבעה במאמר שנתפרסם ב"קול העם".


מסקנה זו היא, כזכור, שאותה "מדיניות", אשר המחבר ראה אותה כמדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל, משמעותה, שחייהם של אזרחי ישראל יוקרבו, תמורת האפשרות להשיג כספים בשביל המדינה בארצות-הברית, למטרה נפסדת, באשר אותה "מדיניות" מדרדרת אותם "לא רק לאבטלה, לעוני ולרעב בלבד, כי אם גם למוות בשירות האימפריאליזם המגישים אותם כבשר למכונת מלחמתם". לזאת הוסף "הנופך" כי "המונים אלה אינם רוצים בגורל זה והם יוכיחו את סירובם".


כפי שנרמז, אם נתכחש, לרגע קט, להוספת "הנופך", אזי שוב נהיה חייבים לקבוע - מחמת אותם הנימוקים ששימשו לנו בעת ששללנו את האפשרות כי פרסום המסקנה הדומה בעתון העברי עלול לפגוע בשלום הציבור - כי ההערכה השווה בדבר "השפעה מסכנת", שניתנה על-ידי המשיב לדברי המסקנה שהובעו בעתון הערבי, מחוסרת, אף היא, יסוד הגיוני. האם ההוספה של המלים "והם יוכיחו את סירובם", יש בה כדי לשנות את פני הדברים?


היועץ המשפטי טען, כי על כל פנים במלים האחרונות - ובדברים הדומים שבהם מסתיים המאמר ("ויוכיחו לבן-גוריון ואנשיו שלא ירשו להם לספסר בדם בניהם" וכו')- מתגלית הטפה ברורה לשימוש באמצעי אלימות לשם הבאת שינוי במה שנראה למחבר כמדיניותה של הממשלה, או לפחות, כי המלים בכל אחת משתי הפסקאות הנ"ל כמוהן כהסתה לאי-מילוי אחרי החוק על-ידי סירוב לקיים את חובת ההתייצבות לשירות צבאי. מהצד השני טען בא-כוח המבקש שכוונת הדברים הנ"ל היא, שאזרחי המדינה יביעו את אי- הסכמתם לאותה "מדיניות" בדרכים חוקיות ושקטות - למשל, על-ידי הצבעה, בכיוון מסויים בבחירות הכלליות העתידות להתקיים.


אין ספק בלבנו, בשים לב לצורה החריפה והרגשנית שבה נוסח המאמר כולו, כי המלים שבסוף כל אחת משתי הפסקאות הנדונות הם דו-משמעותיות - כלומר, מתפרשות לשני הכיוונים האמורים גם יחד. משום-כך, ומאחר שההכרעה בדבר השפעתם האפשרית של הדברים הנ"ל נתונה בראש וראשונה בשיקול דעתו של המשיב, רואים אנו את עצמנו קשורים עלידי הכרתו של זה, כי הפירוש, עליו הצביע היועץ המשפטי, הוא הפירוש העלול להתקבל על דעת קוראי המאמר הנ"ל. ואולם, נקיטת גישה זו מצדנו עוד אינה אומרת, בהכרח, חריצת גורלו של המשפט זה בכללו, הואיל ועדיין עומדת בעינה השאלה: האם, לאור כל המסיבות שהיו הנמצא בשעת פרסום נוצר אמנם יסוד הגיוני, המאפשר להסיק כי - נוכח המשמעות האמורה של המלים הנ"ל - עלולה לבוא אחת התוצאות "המסכנות", עליהן רמז היועץ המשפטי?

אשר לשאלה אחרונה זו, הרי מעידות המסיבות דוקא בכיוון ההפוך. כי מה התברר לפנינו? ראשית התברר, כי אותו מאמר יסודו כולו בהנחה כי אכן יש אמת בידיעה שנת- פרסמה בעתון "הארץ" ביום 9.3.53 בדבר תוכן ההצהרה שכביכול מסר מר אבא אבן בואשינגטון על מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל; זאת אומרת, כי זוהי אמנם המדיניות נגדה התריע מחבר המאמר ובגללה הטיף מה שהטיף. שנית, התברר כי חמישה ימים לאחר פרסום המאמר הכריז ראש הממשלה בכנסת, כי אותה ידיעה איננה אלא "בדותה עתונאית" ולא עוד אלא, כי מדיניותה הרשמית של ישראל היא "להגן על גבולותיה ומשטרה בפני כל הפיכה והתקפה".


במסיבות אלו - כאשר מצד אחד כי עיקרה של ההטפה המתגלית בשני הפסוקים האמורים מיוסד על התנאי, כי אותה ידיעה עתונאית מיום 9.3.53 שיקפה אל נכון את מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל הנוכחית ומהצד השני, התברר, ימים ספורים בלבד אחרי פרסום המאמר, כי ידיעה זו היא מופרכת ומשתוללת יסוד עובדתי, כך שהתנאי הנזכר אינו קיים כלל - במסיבות אלו, האם אפשר להעריך, הגיונית, כי לדברי ההטפה הנ"ל תהיה השפעה המסכנת את שלום הציבור? האם באמת יוכל לעלות על דעתו של מאן דהוא, כי עקב קראם את הכתוב במאמר הנדון יקומו "ההמונים" וינקטו אמצעי אלימות או יסרבו למלא את חובתם החוקית להתייצב לשירות צבאי, רק כדי להביא לביטול מדיניות אשר התברר, שלא הוצהר, כלל ועיקר, על-ידי המוסמכים לעשות כן, שזו מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל בשעה זו? אכן, אף לשאלות אלו מתבקשת מאתנו תשובה שלילית ורק שלילית. שמא תאמר, כי ייתכן ויבוא יום ומדיניותה של ישראל תיהפך לאותה מדיניות נגדה הטיף בעל המאמר האמור, כי אזי ייזכרו הקוראים בדברים שנכתבו בו, וכי כתוצאה מכך יפעלו בדרך בה נדרשו לפעול על-ידי המחבר ויסוכן אז שלום הציבור בצורה רצינית - על כך משיבים אנו: גישה כזאת אינה אלא אותה גישה של "נטיה רעה" ו"סיבתיות אמצעית", אשר נשללה על-ידינו כקנה המידה הצריך לשמש לשר-הפנים בבואו להחליט אם להפעיל את הסמכות האמורה בסעיף 2)19)(א) הנ"ל.


היוצא מזה, כי אף בתתו את הצו להפסקת העתון "אל אתיחאד" למשך חמישה עשר יום, חרג המשיב, יסודית, מגדר סמכותו.




על יסוד כל האמור, אנו מחליטים לעשות את הצו-על-תנאי, שניתן בכל אחד משני המשפטים הללו, צו החלטי. אנו מחייבים את המשיב לשלם לכל אחד מהמבקשים את מסי המשפט, ונוסף לכך - שכר עו"ד בסך 30 לירות כולל.


ניתן היום, ז' בחשון, תשי"ד (16.3.53)



פורסם OCR עליון