בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  5863/10

 

בפני:  

כבוד השופטת מ' נאור

 

כבוד השופטת א' חיות

 

כבוד השופט י' עמית

 

המערערת:

אנג'ליק סבאג גוטייר

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתפ"ח 1067/07 שניתן ביום 19.7.2010 על ידי כבוד השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן יוסף

                                          

תאריך הישיבה:

ט"ו בשבט התשע"א      

(20.01.11)

 

בשם המערערת:

עו"ד יניב שגב

 

בשם המשיבה:

עו"ד ירין שגב

 

פסק-דין

 

השופטת א' חיות:

 

           מהם יסודותיה של העבירה שהיתה קבועה עד יום 29.10.2006 בסעיף 203א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ולפיה הוטלה אחריות פלילית על "הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות"?

           ומה משמעות יש לייחס בענייננו, אם בכלל, לכך שבמסגרת חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), תשס"ז-2006 (להלן: חוק איסור סחר בבני אדם), שונה נוסחה של העבירה והיא מצויה עתה בסעיף 376ב(א) לחוק העונשין ומטילה אחריות פלילית על "הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות או החזקתו בתנאי עבדות"?

 

           אלו הן בעיקרן השאלות העומדות לדיון בערעור זה.

 

התשתית העובדתית וההליכים בבית משפט קמא

 

1.        במסגרת הסדר טיעון הודתה המערערת בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיהן שהתה באירלנד בשנים 2005 ו-2006 ועסקה בזנות בדירה שסיפק לה תושב המקום קווין ביירן (להלן: קווין). במהלך תקופה זו קשרה המערערת קשר עם קווין להבאת נשים מישראל לאירלנד על מנת שתעסוקנה בזנות, ולצורך כך פרסמה מודעה בכחמישה-עשר עיתונים בישראל בה נכתב: "דרושות בחורות יפהפיות לעבודה בחו"ל, רווחים עד 1,000 דולר ליום" ואף פורסם בה מספר הטלפון הנייד של המערערת. לנשים שהתקשרו אליה בעקבות פרסום המודעה הסבירה המערערת את מהות העבודה, הכוללת קיום יחסי מין בתמורה, ואת תנאיה וכן ציינה כי עלות כרטיס הטיסה לאירלנד תמומן על ידה בשלב הראשון אך תוחזר לה מתוך רווחיהן של אותן נשים. אלה שנענו להצעה הופנו על ידי המערערת לצלם שצילם אותן בתנוחות אירוטיות ותמונותיהן פורסמו על ידי המערערת באתר אינטרנט. המערערת אף רכשה עבור אותן נשים כרטיסי טיסה לאירלנד ובמעשיה אלו הביאה לפחות תשע נשים לעזוב את הארץ במהלך שנת 2006 לשם עיסוק בזנות באירלנד.

 

           כתב האישום מחזיק שישה אישומים והוא מגולל את שאירע לחמש מתוך תשע הנשים הללו (להלן: המתלוננות). תמצית הדברים היא כי בספטמבר 2006 הגיעו לאירלנד ארבע מתלוננות: אלה, טניה, מאיה וליהי בכרטיסי טיסה שקנתה עבורן המערערת. עם הגיען לדבלין הן שוכנו בדירה שבבעלות קווין וצולמו על ידו בעירום. תמונות אלה פורסמו אף הן באתר האינטרנט הנזכר לעיל. ממאיה ואלה לקחו המערערת או קווין את הדרכונים ואת כרטיס הטיסה חזרה ומליהי נלקח הדרכון. בכתב האישום צויין, בין היתר, כי אלה סיכמה עם המערערת שתועסק בעיסוי בלבד וכי בגין כל פגישה תגבה 160 יורו אשר יחולקו ביניהן בחלקים שווים. בהגיעה לדבלין סירבה אלה תחילה לקיים יחסי מין עם אדם שהפנתה אליה המערערת, אך לאחר שזו צעקה עליה ואמרה לה שאין לה ברירה שכן עליה להשיב את עלות כרטיס הטיסה, היא קיימה עימו יחסי מין ואת התמורה, בסך של 160 יורו, העבירה במלואה למערערת. כן קיימה אלה יחסי מין עם שלושה לקוחות נוספים והעבירה את מלוא התמורה שקיבלה למערערת. בסך הכל שהתה אלה בדבלין עשרה ימים, במהלכם לא התירה לה המערערת להסתובב בעיר לבדה. עם טניה סיכמה המערערת שהיא תרוויח סך של 250 יורו עבור שעת עבודה, ועם הגיעה לדבלין הפנה אליה קווין לקוחות עימם קיימה יחסי מין תמורת 160 יורו לפגישה של חצי שעה ו-250 יורו לפגישה של שעה. מחצית מהסכומים שקיבלה טניה הועברו לקווין. כאשר המערערת הגיעה לאירלנד נתנה לה טניה את מלוא התמורה שקיבלה מהלקוחות, עד אשר כיסתה את עלות כרטיס הטיסה ולאחר מכן, נתנה טניה למערערת מחצית מן התמורה שקיבלה. בתקופת שהותה בדבלין קיבלה טניה כחמישה עשר לקוחות ביום והמערערת לקחה ממנה את כרטיס הטיסה חזרה ארצה, ללא ידיעתה, ודחתה את מועד חזרתה בניגוד לרצונה. בתגובה לכך אמרה לה טניה שתפנה למשטרה ואז איימה עליה המערערת כי "תזרוק אותה מהדירה ותדאג שישימו לה חותמת בדרכון שלא תאפשר לה לעבור ממדינה למדינה באירופה".

 

           מאיה שהתה בדבלין תשעה-עשר ימים במהלכם קיימה יחסי מין תמורת תשלום עם לקוחות שהפנו אליה קווין והמערערת. תחילה מסרה מאיה לקווין ולמערערת את הסכומים שקיבלה מהלקוחות במלואם, ולאחר שכיסתה את עלות כרטיס הטיסה מסרה להם מחצית מן הסכומים. במהלך אותה תקופה ניסתה מאיה להקדים את מועד הטיסה חזרה ארצה אך המערערת ביטלה את הכרטיס על מנת להמשיך ולהחזיקה בדירה. המתלוננת הרביעית, ליהי, שהתה בדבלין שלושה שבועות בהם הפנו אליה המערערת וקווין לקוחות על מנת שתקיים עימם יחסי מין, והיא אכן קיימה יחסי מין עם כחמישה לקוחות ביום תמורת 160 יורו לפגישה של חצי שעה ו-250 יורו לפגישה של שעה. את התמורה מסרה ליהי למערערת עד אשר כיסתה את עלות כרטיס הטיסה, ולאחר מכן העבירה לידיה את מחציתה. המערערת כפתה על ליהי לקיים יחסי מין עם לקוחות גם בעת המחזור החודשי ושבוע לאחר שליהי שבה ארצה פנתה אליה המערערת והציעה לה לטוס שוב לאירלנד לעבודה בזנות. ליהי נענתה להצעה וביום 7.10.2006 אכן שבה לאירלנד. עם הגיעה ביקשה ליהי ליצור קשר עם משפחתה בישראל אך המערערת סירבה לאפשר לה זאת ועל רקע הויכוח שהתפתח ביניהן בעניין זה לקחה המערערת מליהי את כרטיס הטיסה ואת הדרכון וסירבה להחזירם. הכרטיס והדרכון הושבו לליהי רק לאחר ששילמה לקווין סך של 500 יורו ואז שבה ארצה.

          

           המתלוננת החמישית, ליבי, הגיעה לאירלנד בראשית שנת 2007 לאחר שנענתה להצעתה של המערערת לעסוק בזנות באירלנד. לפני נסיעתה מסרה ליבי למערערת תמונות שלה והמערערת פרסמה אותן באתר האינטרנט. ליבי שוכנה על ידי המערערת בבית מלון בדבלין, דרכונה נלקח ממנה ונאסר עליה לצאת מבית המלון. במשך שבוע ימים הפנתה המערערת לליבי לקוחות על מנת שתקיים עימם יחסי מין ואת התמורה במלואה לקחה המערערת לעצמה עבור כרטיס הטיסה שמימנה ועבור השהות בבית המלון. משהפסיקה המערערת להפנות לליבי לקוחות והיא נותרה ללא אמצעי קיום, ביקשה ליבי לעזוב את אירלנד ולשוב ארצה אך המערערת איימה עליה שהיא תזמין "גברים שיפוצצו אותה במכות" וכי היא "לא תיתן לה לעזוב את אירלנד בחיים".

 

           כמו כן וכחלק מן החקירה שהתנהלה נגד המערערת, התקשרה חוקרת משטרתית, ביום 3.1.2007, למספר הטלפון שפורסם במודעה ובמהלך השיחה הציעה לה המערערת לעסוק בזנות באירלנד, הסבירה לה את תנאי "העבודה" (מספר הלקוחות שתקבל ביום וחלוקת התמורה ביניהן בחלקים שווים) והציעה לסייע לה במימון עלות כרטיס הטיסה לאירלנד. למחרת, ביום 4.1.2007, נפגשה החוקרת עם המערערת בבית קפה בתל אביב שם חזרה המערערת על הצעתה, הפנתה אותה להצטלם בצילומים ארוטיים וכן מסרה לה מספר טלפון של אחת הנשים ש"עבדה" אצלה באירלנד על מנת שתוכל להתרשם כי מדובר ב"עבודה משתלמת".

 

2.        המעשים שיוחסו למערערת בעניינן של המתלוננות טניה, אלה, מאיה וליהי התרחשו טרם תיקונו של חוק העונשין וטרם החלפת העבירה שבסעיף 203א(ב) לחוק בעבירה כנוסחה בסעיף 376ב לחוק. לפיכך ובכל הנוגע למתלוננות אלה יוחסו למערערת ארבע עבירות של גרימה לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, לפי סעיף 203א(ב) לחוק העונשין. לעומת זאת המעשים שיוחסו למערערת בעניינה של ליבי ובעניין החוקרת המשטרתית התרחשו לאחר חקיקת חוק איסור סחר בבני אדם ולאחר התיקון שהוכנס מכוחו בחוק העונשין, לפיו בוטלה העבירה שבסעיף 203א והוסף סעיף 376ב לחוק. על כן בכל הנוגע למתלוננת ליבי, יוחסה למערערת עבירה של גרימה לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות, לפי סעיף 376ב(א) הנ"ל, ובכל הנוגע לחוקרת המשטרה יוחסה לה לפי אותו סעיף בצירוף עם סעיף 25 לחוק, עבירה של נסיון לגרום לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות. כמו כן יוחסה למערערת בגין המעשים שתוארו לעיל עבירה של קשירת קשר לסחר בבני אדם לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 203א לחוק.

 

3.        כתב האישום במתכונתו זו גובש לאחר שתוקן בשלישית ובכך נסללה הדרך להסדר הטיעון אשר במסגרתו הודתה המערערת בעובדות המפורטות לעיל אך טענה כי הן אינן מגבשות את העבירות שיוחסו לה. משכך, הונחה לפתחו של בית משפט קמא הסוגיה המשפטית המתוארת במבוא והיא - האם התקיימו במקרה דנן ובהינתן העובדות הנ"ל, יסודות העבירה שבסעיף 203א(ב) לחוק העונשין (ככל שהדבר נוגע למתלוננות טניה, אלה, מאיה וליהי) והעבירה שבסעיף 376ב(א) לחוק (ככל שהדבר נוגע למתלוננת ליבי ולחוקרת המשטרה)?

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

הכרעת הדין

 

4.        בהכרעת הדין מיום 15.6.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף) ברוב דעות (מפי השופטת מ' דיסקין, אליה הצטרפה השופטת נ' אחיטוב) את המערערת בעבירות שיוחסו לה וציין כי סעיף 203א לחוק העונשין, שכותרתו "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות" נועד לכתחילה כדי ליתן מענה לתופעה הגואה והבזויה של סחר בנשים למטרות זנות. בעמדו על ההבדלים שבין הוראת סעיף זה להוראת סעיף 376ב(א) לחוק שהחליפו, ציין בית המשפט כי בסעיף 376ב(א) נוספה החלופה העובדתית בדבר "החזקה בתנאי עבדות" וכן נדרשת על פיו קיומה של זיקה בין "הגורם לעזיבתו" של אדם את מדינת מגוריו ובין העסקתו בזנות במדינה שאליה יצא וביתר פירוט - יש צורך להראות כי מבצע העבירה מעורב בהעסקת הקורבן לאחר עזיבתו. בית המשפט ציין כי נקודת המוצא העובדתית המוסכמת על הצדדים ביחס למרבית האישומים היא אכן כי הנשים ידעו לקראת מה הן הולכות; כי הן עסקו בזנות גם קודם לאירועים דנן; הגעתן לאירלנד היתה רצונית; כי נכרת בינן לבין המערערת מעין חוזה על-פה שכלל את תנאי ההעסקה; כי מדובר בנשים בוגרות; וכי חלק מהנשים אף שבו לעסוק בזנות באירלנד אצל המערערת. עם זאת משאין חולק על כך שהמערערת יזמה לכתחילה את הקשר עם המתלוננות על מנת להעסיקן בזנות באירלנד ועל כך שהיא זו שהעסיקה אותן שם יחד עם שותפה, קווין, סבר בית המשפט כי ברור על פני הדברים שתנאי שני הסעיפים כאחד מתקיימים במקרה דנן.

 

5.        בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה כאשר מדובר בנשים שעסקו בזנות טרם עזיבתן את ארץ מגוריהן לא מתגבשים יסודות העבירות. המערערת ביקשה לבסס את טענתה זו על "ההתפתחות ההסטורית" של ההוראות הרלבנטיות ועל השינוי ב"מיקום" העבירה והעברתה מן הפרק העוסק בזנות לפרק העוסק בפגיעה בחירות. בדחותו גישה זו ציין בית המשפט כי לצורך העבירה בה עסקינן עשה המחוקק שימוש במילה "אדם", ומכאן, כי לא ביקש ליצור "אבחנה מבדלת בין מגזרים, מגדרים או בעלי עיסוקים שונים", אלא להגן על כל אדם באשר הוא בלא שייחס חשיבות לשאלה מה היה עיסוקו הקודם. בית המשפט הוסיף וציין כי אילו רצה המחוקק, כטענת המערערת, "לבודד" את מי שעבד או עבדה בזנות קודם עזיבתם את הארץ, הוא היה עושה כן באופן מפורש. בהקשר זה הבחין בית המשפט בין פרשנותו של סעיף 202 לחוק העונשין, אליו הפנתה המערערת, שעניינו שידול לעסוק בזנות לבין ענייננו, בעומדו על כך שבעבירת השידול הדגש הוא על העיסוק בזנות ולכן מובנת מאליה ההבחנה לצורך עבירה זו בין מי שהנאשם או הנאשמת הביאוהו לעסוק בזנות לבין מי שעסקו בזנות קודם לכן. לעומת זאת סעיפים 203א(ב) לחוק העונשין וכמוהו סעיף 376ב(א) שהחליפו, מתמקדים, כך נקבע, בסיטואציה שבה גורמים הנאשם או הנאשמת לאדם - יהא עיסוקו הקודם אשר יהא - לעזוב את המדינה בה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות זו תואמת את תכלית החוק וציין כי מדברי ההסבר לחוק ניתן ללמוד כי ביסוד חקיקתו של סעיף 203א לחוק עמדה ההנחה שאדם העוסק בזנות פגיע יותר כאשר הוא נמצא במדינה זרה וכי סיכוייו להיחלץ מ"מעגל הזנות" שם פחותים בשל המרחק והניתוק ממדינת מגוריו, ממשפחתו ומחבריו. משכך אין לקשור בין התגבשות העבירה ובין עיסוקו של נפגע העבירה בזנות טרם שעזב את המדינה בה התגורר.

 

           בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת לפיה העדר הסכמה של נפגע העבירה או מעשי רמיה כלפיו הם יסוד מיסודות העבירה שבסעיף 376ב(א) לחוק העונשין וכן דחה את הטענה כי נוכח העובדות שעליהן הוסכם, יסודות אלה אינם מתקיימים בענייננו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי משהגיעו המתלוננות לאירלנד שמרו המערערת וקווין בידיהם את השליטה עליהן ועל מהלכיהן ומכאן שאף אם הן הגיעו לאירלנד מרצונן הרי מרגע שכף רגלן דרכה שם "הופעלו נגדן בדיוק אות[ם] מנגנוני שליטה ואימה מפניה[ם] ניסה המחוקק להגן". עוד קבע בית המשפט כי המקרה דנן מהווה "דוגמה מצוינת" למצבי הסיכון אותם צפה המחוקק ומפניהם ניסה להגן וכי הדרישה ליסוד של העדר הסכמה מצד נפגע העבירה על מנת לגבשה אינה מתיישבת עם לשון החוק ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה לעניין העבירות של סחר בבני אדם אין רלוונטיות לשאלה האם הסכים נפגע העבירה לאיסור המגולם בה. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבל טענה נוספת שהעלתה המערערת ולפיה סעיף 376ב(א) לחוק העונשין שינה מהותית את העבירה שהיתה קבועה קודם לכן בסעיף 203א(ב) לחוק, באופן המאיין את פליליות המעשים נשוא כתב האישום, בציינו כי מעשיה של המערערת - החל מפרסום המודעה, עבור דרך הפגישות עם המתלוננת ומימון כרטיסי הטיסה שלהן, וכלה ביצירת התשתית לקליטתן בדבלין - מלמדים על היותה ה"גורם" לכך שהמתלוננות עזבו את הארץ והועסקו בזנות באירלנד על ידה ועל ידי שותפה קווין. אשר למעשיה של המערערת כלפי החוקרת הסמויה של המשטרה קבע בית המשפט כי אלה עולים כדי ניסיון ברור לגרום לחוקרת לעזוב את הארץ לשם העסקתה בזנות באירלנד ומשכך נתקיימו גם בעניין זה יסודות העבירה שיוחסו לה. לבסוף קבע בית המשפט כי המערערת לא העלתה כל טיעון משפטי ביחס לעבירה של קשירת הקשר שיוחסה לה בכתב האישום ומשהודתה בעובדות שפורטו לעניין זה בכתב האישום יש להרשיעה גם בעבירה זו.

 

6.        השופט ר' בן-יוסף, בדעת מיעוט, סבר כי יש לזכות את המערערת מהעבירות שיוחסו לה ולהרשיעה בעבירות של סרסרות למעשה זנות (סעיפים 199(א)(1) ו199(א)(2) לחוק העונשין). לגישתו מבין הפרשנויות השונות האפשריות לגבי המונח "הגורם לאדם" שבסעיפי העבירות הרלבנטיות, יש לנקוט פרשנות המקלה עם נאשם, ככל שהינה סבירה ומתיישבת עם התכלית שנועד הסעיף להגשים. בענייננו, כך ציין השופט בן-יוסף, תכלית החקיקה היא הגנה על החירות ומניעת הפיכתה של אישה לחפץ העובר לסוחר או פגיעה בה, וכן הגנה על "ערך המוסר". על כן, כך הוסיף, יש לבחון "האם תכלית החקיקה להגן גם על מי שעוד טרם לפניית ה[מערערת] אליהן נוגעו בפועל מוסרית, החלו לעסוק במקצוע ופנו ל[מערערת] או נענו לפנייתה אליהן, לצורך הגדלת רווחיהם מהמקצוע אותו בחרו, או מטעמים דומים". השופט בן-יוסף ציין כי אימוץ פרשנותה של המשיבה תוביל להרשעת סוכן נסיעות המוכר חבילת תיור לאדם כשהוא מודע לעובדה שהוא נוסע לעסוק בזנות בארץ היעד, וכך תורשע גם חברת תעופה המטיסה יצאנית, בהדגישו כי כיוון שהעיסוק בזנות כשלעצמו אינו מהווה עבירה ספק אם אותו סוכן נסיעות או חברת תעופה יוכלו להימנע מלתת את שירותם. בנוסף הפנה השופט בן-יוסף לפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף 202 לחוק העונשין (הבאת אדם לידי עיסוק בזנות) בציינו כי הפסיקה "הרחיקה לכת" וקבעה כי גם במקרה שבו אישה התכוונה מרצונה החופשי לעסוק בזנות והנאשם גרם לה להוציא כוונה זו מן הכוח אל הפועל, פגע הנאשם בערכים המוגנים שבבסיס העבירה. אולם, כך קבע, הפסיקה נמנעה מללכת "צעד נוסף" ולא קבעה כי הבאת אדם לידי עיסוק בזנות מתבצעת גם כלפי מי שבפועל עוסק בזנות, ולגישתו קו הגבול להטלת אחריות פלילית הן לעניין סעיף 202 לחוק העונשין והן לענייננו הוא שהמתלוננת לא עסקה בזנות קודם להתערבות הנאשם. השופט בן-יוסף הוסיף כי המערערת העבירה נשים שעסקו בזנות בארץ לעסוק בכך באירלנד, וספק אם בכך פגעה בערך המוגן ועברה עבירה והוא הוסיף והדגיש כי העברתו של סעיף העבירה לפרק ההגנה על החירות, לא שינתה אמנם את תכלית החוק מקצה אל קצה, אך כאשר מדובר במי שעסקו בזנות בארץ והועברו לעסוק בכך בחו"ל חירותן לא נפגעה. כן הוסיף השופט בן-יוסף כי הפעולות שנעשו להגבלת חירותן של המתלוננות באירלנד אינן קשורות בקשר סיבתי לפעולות שעשתה המערערת על מנת לגרום להן לעזוב את הארץ ולבוא לאירלנד, בציינו כי "נראה שהמחוקק ביקש במילה 'גורם' ליצוק תוכן שהוא מעבר לסיוע טכני של הסעת האדם לעיסוק בזנות מארץ לארץ וסיוע לביצוע מעשי הזנות בחו"ל, אלא ביקש שיהיה במעשהו גם דבר ל'קילקולה' המוסרי של הקורבן, שיהיה בו אכן יסוד של הפיכתה לקורבן, לנפגע עבירה". השופט בן-יוסף הוסיף וציין כי בעיניו הדגש בעבירה שיוחסה למערערת הוא על כך שפעולת הנאשם הביאה ל"התדרדרות מוסרית" של האישה, מרצונה או שלא מרצונה, ואילו "משבחרה מושא העבירה לעסוק בזנות מה לו למחוקק המתיר כזכור זנות, באם היא עוסקת בכך בתל אביב או בדבלין". עוד ציין השופט בן-יוסף כי "המטען המוסרי השלילי" הנדרש יכול להיות "קל שבקלים", בבחינת "דחיפה אחרונה" לעסוק בזנות, אך בלעדיו אין הצדקה להרשיע בעבירה כה חמורה. כן סבר השופט בן-יוסף כי בנסיבות העניין יש לזכות את המערערת גם מעבירות של נסיון לגרום לאדם לעזוב את המדינה לשם העסקתו בזנות וקשירת קשר לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. עם זאת קבע השופט בן-יוסף, כאמור, כי נוכח העובדות בהן הודתה המערערת, יש להרשיעה בעבירות של סרסרות למעשה זנות וכן בעבירות של נסיון וקשירת קשר לביצוע עבירה זו.

 

גזר הדין

 

7.        ביום 19.7.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המערערת בגין העבירות בהן הורשעה שלושים חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרה) וחמישה עשר חודשי מאסר על תנאי. בגזר הדין עמד בית המשפט על החומרה הרבה שבעבירות הסחר בבני אדם, אותן יש למגר באמצעות ענישה משמעותית שתבטא "את סלידת הנפש מפני סחר באנשים משל היו חפץ נטול רצון ורגש אנושי משל עצמו". אשר למערערת דנן ציין בית המשפט כי המערערת נטלה את דרכוניהן של המתלוננות באופן שמנע מהן כל אפשרות בחירה לגבי משך שהייתן באירלנד, לרבות האפשרות לעבוד בעבודה אחרת על פי בחירתן. כמו כן הדגיש בית המשפט את היקף העבירות, את תדירות ביצוען ואת העונש המירבי הקבוע לצידן בחוק. יחד עם זאת ציין בית משפט כי הוא ער לכך שלא מדובר בעבירה של סחר בבני אדם ככזו אלא בנשים שכבר עסקו בזנות ונענו מרצונן לעזוב את ישראל למטרת עיסוק בזנות לשם הפקת רווח. עוד ציין בית המשפט כי לא התעלם מכך שהמערערת סירבה להעסיק קטינה ומכך שחלק מן הנשים שבו לעבוד אצלה גם לאחר שחזרו ארצה. בית המשפט אף נתן דעתו לנסיבותיה האישיות של המערערת, לעובדה שהיא נעדרת עבר פלילי ולכך שהודתה בעובדות כתב האישום וחסכה זמן שיפוטי.

 

           המערערת אינה משלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא ובערעור שלפנינו היא משיגה על הרשעתה בדין ולחלופין על חומרת העונש שנגזר עליה. בד בבד עם הגשת הערעור עתרה המערערת לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובהחלטתו מיום 16.8.2010 נעתר בית משפט זה (כב' השופט א' רובינשטיין) לבקשה והורה על עיכוב הביצוע בכפוף לתנאים שקבע (ראו גם החלטת השופט א' רובינשטיין מיום 1.3.2011 בבקשת המשיבה לעיון חוזר במסגרתה חולט סך של 2,500 ש"ח מתוך ההפקדה הכספית שהפקידה המערערת בשל הפרת תנאי שחרור על ידה; החלטתי מיום 1.5.2011 במסגרתה חולט סכום נוסף של 10,000 ש"ח בשל הפרת התנאים; והחלטתי מיום 2.6.2011 המבטלת את עיכוב הביצוע ומורה למערערת להתייצב לריצוי המאסר ביום 5.6.2011 בעקבות הפרה נוספת של התנאים). למען שלמות התמונה יצויין כי המערערת לא התייצבה לריצוי מאסרה כאמור, והעניין הועבר לטיפול משטרת ישראל. הודעה בעניין זה נמסרה לנו על ידי המשיבה ביום 13.6.2011 ומכיוון שהגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות ופסק הדין בערעור כבר היה באותו שלב בשלבי כתיבה אחרונים, ראינו לתיתו למרות התפתחות זו.

 

טענות הצדדים

 

8.        בערעור טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שהתגבשו בעניינה יסודות העבירות בהן הואשמה. לטענתה הפרשנות שניתנה לעבירות מרחיבה את האחריות הפלילית למעגל בלתי הגיוני ובלתי סביר, באופן הסוטה מכוונתו המקורית של המחוקק והחוטא ליישום הכלל בדבר הפרשנות המקילה עם הנאשם שיש להחיל בדין פלילי. עוד טוענת המערערת כי הפירוש המרחיב שניתן לעבירות היה אולי מתיישב עם ההוראה שבסעיף 203א(ב) לחוק העונשין, טרם ביטולה בחוק איסור סחר בבני אדם, אולם מששונה החוק לא ניתן עוד לדבוק בה. בעניין זה שבה המערערת ומפנה לכך שהמחוקק החליט להעתיק את העבירה שבסעיף 203א(ב) לחוק העונשין מפרק העבירות שעניינן "זנות ותועבה" אל העבירה שבסעיף 376ב(א) לחוק הנכללת בפרק העוסק בעבירות שעניינן "פגיעה בחירות". לגישתה שינוי זה נעשה משיקולים מהותיים והוא משמיע לנו כי הערך המוגן בעבירות שיוחסו לה השתנה, וכיום הן אינן מיועדות להגן עוד מפני הפגיעה במוסר אלא מפני הפגיעה בחירות. על כן, ובהתחשב בכך שיציאתן של המתלוננות לאירלנד לא לוותה "באלמנט כפייתי מכל סוג ורמה שהיא, אלא מתוך בחירה מודעת, רציונאלית, עצמאית של ממש" ומשהוסכם כי הקרבנות "ידעו לקראת מה הן הולכות" ועשו כן משיקולים כלכליים, טוענת המערערת כי הערך המוגן שעניינו חירות האדם לא נפגע כתוצאה ממעשיה ויש לזכותה מן העבירות שיוחסו לה. המערערת מדגישה בהקשר זה כי המילה "גורם" אינה צריכה להתפרש כסיוע טכני הקשור במעבר ממקום למקום, אלא נדרשת גרימה הכוללת אלמנטים של כוח, כפיה ואלימות בניגוד לרצונן של הקרבנות, ואילו בעניינה הוכח כי כל שסיפקה למתלוננות הוא אמצעים לעזוב את הארץ ובכך תרמה לעזיבתן.

 

           המערערת מוסיפה כי גם אם העבירה נועדה להגן על ערך המוסר יש לזכותה שכן קיים הבדל תהומי בין אדם שעסק בזנות בארץ והמשיך לעסוק בכך בחו"ל על מנת למקסם את רווחיו, לאדם שפותה לעסוק בזנות לראשונה ולא עסק בכך קודם לכן. לטענתה הפירוש שניתן לעבירות בבית משפט קמא אינו מתיישב עם העובדה שהעיסוק בזנות כשלעצמו אינו מהווה עבירה פלילית, וכיוון שבענייננו המתלוננות עסקו בזנות עוד לפני שפגשו בה, יש לראות את השתלשלות העניינים כ"המשך ישיר וכרונולוגי לעיסוק בו עסקו" ואת פעילותה שלה כמתמצה בכך שהיא העמידה לרשות המתלוננות "הזדמנות עסקית טובה יותר". המערערת מוסיפה כי לא ניתן לקבל גישה לפיה המחוקק שם עצמו כ"מצפן מוסרי" של בני האדם וכי בענייננו "ויתרו" הנשים על מוסריותן מרצונן לפני שפגשו בה ועל כן אין במעשיה שום אבק פלילי. המערערת מוסיפה כי בית המשפט תמך את מסקנתו בין היתר בנימוק לפיו עזיבת המדינה לשם עיסוק בזנות חושפת את הקרבנות לסיכונים שונים אשר יקשו עליהן לצאת ממעגל הזנות, אך לטענתה המתלוננות במקרה דנן מעולם לא תכננו לצאת ממעגל זה, וגם לכן לא ראוי היה להרשיעה בעבירות שיוחסו לה.

 

           לחלופין טוענת המערערת כי גם אם יידחה ערעורה על הכרעת הדין יש להקל בעונשה, והיא מציינת בהקשר זה את נסיבותיה האישיות בהיותה אמא לילד צעיר ואת ההיבט השיקומי שלא קיבל לגישתה משקל ראוי בגזר דינו של בית משפט קמא. כמו כן טוענת המערערת כי העונש שהוטל עליה חורג מרף הענישה המקובל, כי בפרשה אחרת אשר נדונה בבית המשפט המחוזי ואשר נסיבותיה דומות לפרשה דנן הסתפק בית המשפט בהטלת עונש מאסר בדרך של עבודות שירות וכי יש ליתן משקל לכך שהיא לא השתייכה לרשת אשר עסקה בסחר בבני אדם.

 

9.        המשיבה מצידה סומכת ידיה על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי דין הערעור להידחות. לגישת המשיבה פרשנותו של בית משפט קמא לעבירות שיוחסו למערערת מתיישבת עם לשון החוק, עם הרקע לחקיקתן ועם תכליתן. המשיבה מציינת כי מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 203א(ב) לחוק העונשין ניתן ללמוד שהמחוקק זנח את יסוד "השידול" וכי לפי לשון העבירות לא נדרש שמבצען יגרום לאדם לעסוק בזנות, כטענת המערערת, והן מתמקדות לשיטתה בחלקו של מבצע העבירה כמי שגורם לעזיבת אדם את מדינת מגוריו. היסוד הנפשי הנדרש, כך נטען, הוא מודעות לכך שמטרת העזיבה היא לצורך עיסוק בזנות ולטענת המשיבה מתקיימים יסודות אלה במקרה דנן שכן על פי העובדות המוסכמות נקטה המערערת בפעולות רבות, החורגות מפרסום המודעה בעיתונות, על מנת לגרום לנשים לעזוב את הארץ. הלכה למעשה, כך נטען, העזיבה של המתלוננות את הארץ נגרמה בשל פעולותיה של המערערת אשר סיפקה את התשתית לעזיבה ופעלה לשם כך באופן נמרץ. המשיבה מוסיפה וטוענת כי גישתו של שופט המיעוט בבית משפט קמא מובילה לתוצאה בעייתית לפיה אדם אשר עסק בזנות לפני עזיבתו את הארץ לא יהיה זכאי להגנת החוק. כמו כן סבורה המשיבה כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה הסכמת המתלוננות שוללת את התגבשות העבירות בעניינה, בציינה כי הלכה היא ששאלת ההסכמה של הקורבן אינה רלוונטית לעניין האיסור המגולם בעבירות אלה. עוד טוענת המשיבה כי אין ממש בגישת המערערת לעניין המשמעות שיש לייחס להעתקת העבירה שבסעיף 203א(ב) לחוק העונשין אל הפרק שעניינו "פגיעה בחירות", בתיקון שהוכנס לחוק העונשין במסגרת חוק איסור סחר בבני אדם. אשר לערעור על גזר הדין טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערערת הינו מאוזן וראוי והולם את רמת הענישה שנגזרה על נאשמים שהורשעו בדין במקרים דומים ועל כן, אין להתערב בו.

 

דיון

 

10.      ההוראה בחוק העונשין האוסרת לגרום לאדם לעזוב את מדינת מגוריו על מנת לעסוק בזנות עברה שינויים בשנים האחרונות, אך נוכח המועד בו התרחשו חלק מן האירועים נשוא כתב האישום עלינו להידרש במקרה דנן הן לעבירה במתכונתה הישנה (סעיף 203א(ב) לחוק העונשין) והן לעבירה במתכונתה החדשה, התקפה מאז 29.10.2006 (סעיף 376ב(א) לחוק העונשין) (להלן ביחד: הוראות העבירה). בשל הדמיון בלשונן ובמטרותיהן של שתי הוראות העבירה נבחן במאוחד את הטענות שהעלתה המערערת לעניין פרשנותן של הוראות העבירה בשני הנוסחים.

 

           הוראת סעיף 203א לחוק העונשין שכותרתה "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות", נכללה בשעתה בסימן י' לפרק ח' שבחלק ב' לחוק העונשין העוסק ב"זנות ותועבה". הוראה זו התווספה לחוק העונשין בתיקון מס' 56, תש"ס-2000 והחליפה את הוראת סעיף 202 לחוק (שכותרתה היתה "שידול לעסוק בזנות") וכך נקבע בהוראת סעיף 203א הנ"ל:

 

"(א) המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו - מאסר שש עשרה שנים; לענין זה, "מוכר או קונה" - תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת.

 

(ב) הגורם  לאדם  לעזוב  את  המדינה  שבה  הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות, דינו - מאסר עשר שנים.

...".

 

           חוק איסור סחר בבני אדם שנכנס לתוקף ביום 29.10.2006 נועד להרחיב ולשפר את ההגנה על קורבנות הסחר בבני אדם (ראו ע"פ 10040/04 מלוקנדוב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (27.3.2007) (להלן: עניין מלוקנדוב)). במסגרתו פוצל סעיף 203א לשתי הוראות נפרדות אשר התווספו שתיהן לסימן ז' בפרק י' שבחלק ב' לחוק העונשין. סימן זה מאגד את העבירות העוסקות ב"פגיעה בחירות" והוראת סעיף קטן 203א(א) המצוטטת לעיל מהווה כיום חלק מאיסור כללי על סחר בבני אדם - בין למטרת זנות ובין למטרות אחרות - הקבוע בסעיף 377א לחוק. חלקו השני של סעיף 203א, הכולל את האיסור הנוגע לענייננו בסעיף קטן (ב), הפך לסעיף עבירה נפרד -סעיף 376ב לחוק - וכך נקבע בו:

 

"(א) הגורם  לאדם  לעזוב  את  המדינה  שבה הוא מתגורר  לשם  העסקתו  בזנות או החזקתו בתנאי עבדות, דינו - מאסר עשר שנים.

 

(ב) נעברה  עבירה לפי סעיף קטן (ב) בקטין, דינו  של עובר העבירה - מאסר חמש עשרה שנים".

 

כפי שניתן לראות שתי הוראות העבירה דומות זו לזו במידה רבה. ההבדל הבולט ביניהן נוגע לחלופה אשר נתווספה בהוראת סעיף 376ב הנ"ל ואינה נוגעת לענייננו, לגבי מי הגורם לאדם לעזוב את המדינה לשם החזקתו בתנאי עבדות. כמו כן הוחלפה התיבה "כדי שיעסוק בזנות" שנכללה בסעיף 203א(ב) לחוק בתיבה "לשם העסקתו בזנות", וכפי שיובהר להלן גם שינוי זה אינו מצריך התייחסות בערעור זה.

            

11.      העיסוק בזנות וצריכת הזנות אינם מהווים עבירה פלילית על פי חוק העונשין הישראלי (ראו ע"פ 6568/93 קרוגולץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 397, 408 (1995)), וראו החריג בסעיף 203ג לחוק). עם זאת כולל הדין הפלילי שורה של עבירות הקשורות בעיסוק בזנות כגון סרסרות, שידול לזנות וסחר בבני אדם למטרת זנות, אשר נועדו ללכוד ב"רשת" הדין הפלילי את אותם הגורמים הפועלים ליצירת תשתית לעיסוק בזנות ולהרחבת מימדיה של תופעת הזנות ושגשוגה עד כדי "תעשיה" של ממש. זאת מתוך הכרה בכך שאותם גורמים הינם הכוח המניע של "תעשיה" זו ועל פי רוב אף מפיקים מפעילותם רווחים על חשבון העוסקים בזנות. כמו כן מלווים מעשיהם לא אחת בעבירות חמורות נוספות (ראו: סעיף 1 להנחית פרקליטות המדינה 2.2 בדבר מדיניות החקירה וההעמדה לדין בעבירות זנות וסחר בבני אדם לעיסוק בזנות; גבריאל הלוי תורת דיני העונשין 242-243 (כרך ד', 2010) (להלן: הלוי, ד'). לאופן ההתמודדות עם תופעת הזנות ראו: הדסה בן-עתו "החוק, הפסיקה ומציאות החיים" ספר זוסמן 55, 66-69 (תשד"ם); אורית קמיר פמיניזם, זכויות ומשפט 180-184 (2002); תהילה שגיא "נדרש כפר שלום כדי ליצור זנות: מלחמתם של ארגוני זכויות האדם בסחר בנשים ותרומתם למיסוד הזנות" עיונים במשפט מגדר ופמיניזם 583, 586-594 (2007)).

 

           הוראות העבירה בענייננו נמנות עם סוג עבירות זה. אכן, מי ש"גורם" לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר "כדי שיעסוק בזנות" כלשון סעיף 203א(ב), או "לשם העסקתו בזנות" כלשון סעיף 376ב(א), נוטל חלק ביצירת תשתית לפעילותה של "תעשיית" הזנות ובפיתוח ענפי "ייבוא" ו"יצוא" לתעשיה זו על כל ההשלכות השליליות שיש לכך, בין היתר, מבחינת יכולתן של המדינות הנוגעות בדבר להתמודד עם התופעה ולמגרה. מנקודת ראותם של נפגעי העבירה וכפי שצוין בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 58) (עבירות זנות, מין ותועבה), התשנ"ז-1997, ה"ח 2639, 469, יש במעשה זה "חומרה מיוחדת בשל הרחקתו של אדם מארץ מגוריו, לעיתים תוך עזיבת משפחתו וחבריו, כשמשאירים אותו במצב פגיע במדינה זרה, שבה סיכוייו לשנות את מצבו פחותים". אכן, ההנחה כי מי שעוסק בזנות הרחק ממקום מגוריו יתקשה להיחלץ מ"מעגל הזנות", בין היתר בשל קשיי השפה, היעדר יכולת להתמצא בסביבה והנתק מן המשפחה והחברים, היא הנחה שטעמיה עמה.

 

12.      להוראות העבירה בענייננו קשר הדוק לא רק לעבירות הנוגעות ל"תעשית" הזנות אלא גם לעבירות שנועדו למנוע סחר בבני אדם ובעבר, כפי שצוין, אף נכללה הוראת סעיף 203א(ב) במסגרת סעיף שכותרתו "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות" (על הרקע לחקיקת עבירת הסחר ועל פרשנותה ויישומה ראו: ע"פ 10489/06 עופר נ' מדינת ישראל, פסקאות 39-40, 69-73 (טרם פורסם, 14.1.2010) (להלן: עניין עופר); בג"ץ 5637/07 פלונית נ' שר הבריאות, פיסקאות י"ב-י"ח (טרם פורסם, 15.8.2010); ע"פ 1609/03 בוריסוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 55, 60-64 (2003) (להלן: עניין בוריסוב). לעמדה ביקורתית ביחס לאכיפתה של עבירת הסחר ראו: צחי זמיר וג'ניפר שקבטור "סוג של ליווי: על האונס של לוקרציה וסחר בנשים" משפט חברה ותרבות - משפטים על אהבה 709, 724-745 (2005); קמיר, 116-118; צבי טריגר "'המשפט הישראלי הוא אחד': דיני המשפחה והסחר בנשים בישראל כשני הקצוות של רצף אחד" ספר דליה דורנר 363, 376-378, 395 (2009)).

 

           תופעת הסחר בבני אדם בכלל ולמטרות זנות בפרט פוגעת פגיעה קשה ואנושה בחירותם ובכבודם של נפגעי העבירה (ראו ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו, פסקה ו(1)(ב) (טרם פורסם, 6.2.2006)), והמכנה המשותף בין עבירת הסחר הכללית, הקבועה כיום בסעיף 377א לחוק, להוראות העבירה דנן הוא בהיבט הבינלאומי הכרוך בתופעה של "יבוא" ו"יצוא" בני אדם כחפץ העובר לסוחר. יש אף הרואים בהוראות העבירה בענייננו "עבירת מנע" לעבירת הסחר משום שהמעשה האסור על פיהן מהווה במקרים רבים פעולה מקדימה לסחר באותם הנפגעים למטרות זנות (ראו הלוי, ד', 575). הנה כי כן, הוראות העבירה דנן מיועדות להגן על נפגעי העבירה מפני ניצולם בידי אלה הגורמים להם לעזוב את מקום מגוריהם לשם עיסוק בזנות ומפני חשיפתם  בנסיבות אלה למצב פגיע במיוחד בשל קשיי שפה, חוסר התמצאות וניתוק מן הקרובים העלול להופכם "טרף קל" לא רק לצורך עיסוק בזנות בתנאי מחיה לא נאותים תוך שלילת חופש התנועה שלהם אלא גם לצורך סחר בהם (על פגיעותם הרבה של נפגעי עבירת הסחר המצויים במדינה שאינה מדינת מגוריהם, ראו דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני אדם), התשס"ו-2006, ה"ח 231, עמ' 236. כן ראו: סחר בנשים בישראל - דוח מוקד הסיוע לעובדים זרים (2001); נעמי לבנקורן ויוסי דהאן אישה עוברת לסוחר - סחר נשים בישראל, 2003). לא למותר לציין כי בשל החשיבות שייחס המחוקק להוראות העבירה דנן ככלי יעיל למלחמה בתופעת הסחר בבני אדם נכללו עבירות אלה בין העבירות אשר לגביהן אין נדרשת "פליליות כפולה" לצורך העמדה לדין של אזרחים ישראלים (ראו סעיפים 14-15 לחוק העונשין, עמ' 2-5 לפרוטוקול ועדת החוקה, חוק ומשפט מיום 17.7.2006).

 

           על רקע המטרות המרכזיות של הוראות העבירה דנן עליהן עמדנו לעיל - למנוע את הרחבתה של "תעשיית" הזנות ואת פיתוחו של "ענף בינלאומי" ל"תעשיה" זו וכן לתרום לסיכולה של תופעת הסחר בבני אדם המתבצעת לעיתים קרובות לאחר מעבר נפגעי העבירה ממדינה למדינה, נבחן עתה את טענות המערערת בדבר התנאים שהיא מבקשת לקרוא לתוך הוראות העבירה.

 

13.      כפי שפורט לעיל טוענת המערערת כי לצורך התגבשות יסודות העבירה הן לפי ניסוחה בעבר והן לפי ניסוחה כיום יש להוכיח את התקיימותם של שני תנאים: (1) אי הסכמה מצד נפגע העבירה ויסוד של כפיה מצד עובר העבירה; (2) קיומו של "פגם מוסרי", כלשון המערערת, במעשיו של מבצע העבירה, המתקיים לטענתה רק מקום שבו מבצע העבירה הוא זה שהוביל את המתלונן או המתלוננת לעיסוק בזנות, ומכאן כי העבירה אינה מתגבשת כאשר המתלונן או המתלוננת כבר עסקו בזנות קודם לכן. שני תנאים אלו, כך מוסיפה המערערת וטוענת, אינם מתקיימים במקרה דנן שכן המערערת לא כפתה על המתלוננות לעזוב את ישראל ולטוס לאירלנד לצורך עיסוק בזנות וכמו כן אין חולק כי המתלוננות עסקו בזנות טרם נסיעתן לשם. המשיבה מנגד מבקשת לקבוע כי תנאים אלה אינם מיסודות העבירה וכי זו מתגבשת גם בהיעדרם.

 

           בעניין זה הדין עם המשיבה.

 

           אשר לתנאי בדבר אי הסכמה מצד נפגע העבירה או כפיה מצד מבצעה, אותו מבקשת המערערת לקרוא אל תוך הוראות העבירה. טענה דומה כבר נדחתה בעבר על ידי בית משפט זה בכל הנוגע להוראת סעיף 203א(ב) לחוק, ונקבע כי דרישת ההסכמה אינה מהווה יסוד מיסודות העבירה (ראו: ע"פ 1216/08 טיבט נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (טרם פורסם, 12.3.2009); ע"פ 3204/03 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד נח(1) 543, 548 (2003) (להלן: עניין בן-דוד)). נוכח הדמיון בין שתי ההוראות יפה קביעה זו גם באשר להוראת סעיף 367ב(א) לחוק שהחליפה את סעיף 203א(ב) וקריאת שתי הוראות העבירה כאחד מלמדת כי אין בלשונן כל עוגן לתנאי בדבר כפיה מצד עובר העבירה כלפי קורבנותיה או דרישה כי הקורבנות יביעו אי הסכמה. הרכיב ההתנהגותי הנדרש מצד מבצע העבירה בשתי ההוראות הוא רכיב של גרימה ובלשון הוראות העבירה "הגורם לאדם..." וגו'. תיבה זו כוללת במשמעותה המקובלת כל מעשה או מחדל והיא אינה מצומצמת למעשה כפיה או למעשה הנעשה בהעדר הסכמה מצד נפגע העבירה (ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים - חוק העונשין חלק רביעי 2195 (2006) (להלן: קדמי); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין 388-389 (כרך א', 1984). כן השוו גבריאל הלוי תורת דיני העונשין 631-632 (כרך א', 2009)). אכן, פלוני עשוי "לגרום" לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר גם כאשר אותו אדם הסכים ואף חפץ בעזיבת מדינת מגוריו למטרה של עיסוק בזנות ואין הכרח על-פי לשון הוראות העבירה כי "יגרום" לכך בנסיבות של כפיה, אלימות או הטעיה השוללות ממנו את יכולת ההסכמה.

 

           התכלית המונחת בבסיס ההוראות דנן עליה עמדנו לעיל תומכת אף היא במסקנה זו. כאמור, נועדו הוראות העבירה לסייע במיגור נגע הזנות ובמיגור נגע הסחר בבני אדם. הניסיון מלמד כי לרוב משתייכים הנפגעים מתופעות אלו לקבוצות מוחלשות, מהמוחלשות ביותר בחברה, אשר נאלצים לעסוק בזנות בשל תנאים חברתיים וכלכליים קשים שהם מנת חלקם. בנסיבות אלה קשה לראות באי התנגדות או אף בהסכמה פוזיטיבית שלהם משום אמת-מידה נורמטיבית הולמת וכבר נפסק בהקשר זה כי "[ה]סכמתה של אישה לעסוק בזנות, ומקל וחומר להיות נמכרת לכל המרבה במחיר, אינה יכולה להכשיר את מעשיהם של אלה העוסקים בכך, ובודאי לא בחברה שחרטה על דגלה את נושא זכויות האדם" (עניין בן- דוד, 548; לפרשנות דומה לפיה הסכמת הנפגע אינה שוללת את התגבשותן של עבירות אחרות שנועדו למגר את תופעת הזנות ואת תופעת הסחר ראו: עניין אלדנקו, פסקה ו(1)(ה); דנ"פ 9980/03 דושקר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 12.11.2003); עניין בוריסוב, 68; בש"פ 7502/01 שמואלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (טרם פורסם, 21.10.2001). ועוד ראו לעניין זה: "זנות - לקראת המשגה משפטית של קלון חברתי" נייר עמדה בהנחיית פרופ' שולמית אלמוג, 20-24 (2009); עת"מ (בית המשפט לעניינים מנהליים תל-אביב-יפו) 2321/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (טרם פורסם, 14.9.2010); שולמית אלמוג נשים מופקרות 60-64 (2008); שולמית אלמוג "זנות ודיני העבודה" עבודה חברה ומשפט 295).

 

           אכן, כל פעולה שנועדה להעביר בני אדם ממדינה למדינה לשם עיסוק בזנות הינה בזויה ופסולה וגם אם הדבר נעשה בהסכמתם, הם נחשפים בעקבות כך פעמים רבות לניצול, להשפלה ולפגיעה (ראו ע"פ 2529/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (טרם פורסם, 19.6.2006) (להלן: עניין ראובנוב)). תעיד על כך הפרשה שבפנינו בה נפגעו המתלוננות פגיעה קשה בחירותן ובכבודן לאחר שמידי מרביתן נלקח הדרכון ועימו חופש התנועה שלהן, וחלקן אף אולצו לעבוד בתנאים קשים שלהם לא הסכימו לכתחילה.

          

           העובדה שהמחוקק שינה את "מיקום" העבירה והעתיק אותה לסימן שעניינו "פגיעה בחירות", אין בה כדי לשנות ממסקנה זו שכן, כפי שכבר צוין, תכליתה של העבירה דנן גם במתכונתה החדשה הינה לסייע הן במיגור תופעת הזנות והן במיגור תופעת הסחר בבני אדם למטרות זנות, ועל-פי תכלית זו יש לבחון את יסודותיה (לשינוי שחל ב"מיקומה" של העבירה ראו עוד פרוטוקול מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 17.7.2006, עמ' 5). קשה אף לקבל בהקשר זה הנחה לפיה התיקון לחוק העונשין משנת 2006 שנועד להרחיב את ההגנה על קורבנות הסחר, יביא בפועל לצמצומה.

 

14.      התנאי השני אותו מבקשת המערערת לקרוא אל תוך סעיף העבירה הוא כי על מבצע העבירה לגרום לנפגע העבירה לעסוק בזנות ואילו לגבי מי שעסק בכך קודם לכן, אין העבירה קמה. תנאי זה אף הוא אינו נמנה לגישתי עם יסודות העבירה. ראשית, קריאת לשון ההוראות כפשוטן מעלה כי האיסור אינו מבחין בין מי שעסק בזנות ובין מי שעזב את ארץ מגוריו לשם עיסוק בזנות לראשונה. נפגע העבירה הוא כל "אדם"  (חומרה מיוחדת נקבעה לגבי קטין - ראו סעיף 203ב ו- 376ב(ב) לחוק). כמו כן אין נדרשת לפי לשון הוראות העבירה זיקה סיבתית בין פעולת ה"גרימה" ובין ה"עיסוק בזנות", וזו נדרשת רק ביחס לעזיבתם של המתלונן או המתלוננת את מדינת מגוריהם (כדי או לשם עיסוק בזנות). בכך נבדלת לשון הוראות העבירה מהוראת סעיפים 201 ו-202 לחוק העונשין בהן קבע המחוקק עבירות לגבי מי שהביא אדם ל"מעשה זנות" או ל"עיסוק בזנות". עבירות אלו, לפי לשונן, אכן יוצרות קשר סיבתי בין מעשה העבירה לבין הרכיב התוצאתי שלו (מעשה זנות או עיסוק בזנות) (ראו קדמי, 2183, 2187). קשר סיבתי דומה אינו נדרש כאמור בהוראות העבירה שבענייננו, ומשכך מה שנדרש על-פיהן בהקשר זה לצורך התגבשות העבירה הוא כי הנאשם יגרום לנפגע העבירה לעזוב את מדינת מגוריו למדינה אחרת כדי שיעסוק בזנות (סעיף 203א(ב) הישן) או לשם העסקתו בזנות (סעיף 376ב(א) החדש), אך לא נדרש כי הנאשם יגרום לנפגע העבירה לעסוק בזנות לראשונה.

 

           פירוש זה של הוראות העבירה תואם את תכליתן ומהיבט זה העובדה כי נפגע או נפגעת העבירה כבר עסקו בזנות בעבר ואין מדובר במצטרפים חדשים למעגל העיסוק האמור, אין בה כלל וכלל כדי להפחית מן הצורך למגר את תופעות הזנות ואת הסחר בבני אדם למטרות זנות. יתרה מכך, קשה ומקוממת היא הטענה כאילו קיים מדרג מוסרי וניתן להבחין לעניין האיסור שבעבירות בין מי שעסקו בזנות בעבר - הנתפסות כמי ש"נוגעו בפועל מוסרית" - כדברי שופט המיעוט בבית משפט קמא, למי שבעקבות המעבר למדינה אחרת החלו לעסוק בזנות לראשונה. העיסוק בזנות אינו יוצר סטאטוס, וגם מי שעסקו בזנות בעבר ראויים להגנת החוק ולשמירה על זכויות היסוד שלהם, אשר כמתואר נפגעות באופן חמור לא אחת כאשר הם מועסקים מחוץ למדינת מגוריהם. בצדק ציינה המשיבה כי מי שכבר עסקו בזנות בעבר אף מצויים ברמת סיכון גבוהה יותר להפוך קורבנות של "יצוא" לצורך עיסוק בזנות, וכי כמי שמעמדם בחברה מוחלש ממילא, זקוקים הם לא פחות ואולי יותר להגנת החוק על מנת שמצבם לא יורע.

 

15.      לבסוף לעניין כללי הפרשנות שיש להחיל לעניין הדין הפלילי. המערערת טוענת כי יש לפרש את הדין הפלילי באופן מצמצם והיא מפנה בעניין זה להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין. אכן, בית המשפט מחויב לנקוט במשנה זהירות בבואו לפרש נורמה פלילית, אך כמו כל דין אחר ראוי לפרשה תמיד באופן המגשים את התכלית העומדת בבסיסה ורק באותם המקרים שבהם שתי האפשרויות הפרשניות מגשימות את תכלית החוק "ברף סבירות זהה", יש לאמץ את הפרשנות המקלה עם הנאשם (ראו: בע"פ 8831/08 מדינת ישראל נ' אלשחרה, פסקה 20 (טרם פורסם, 30.6.2010); רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקאות 113-115 (טרם פורסם, 21.2.2010); אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347, 350-352 (2002)). בענייננו, כמפורט לעיל, תכלית הוראות העבירה תומכת בבירור בפרשנות אותה אימץ בית משפט קמא. זאת ועוד, הצורך החברתי הקיים להילחם בתופעות הפסולות של זנות וסחר בבני אדם למטרות זנות, מצדיק ככלל ליתן לעבירות אלו ולעבירות הנוספות שנועדו להשיג מטרות דומות פרשנות שיהא בה להקיף, ככל שהלשון מאפשרת זאת, את שלל ההתנהגויות הקשורות בהן (השוו עניין אלדנקו, פסקאות ו(1)(ג)-(ד)).

 

16.      מן הטעמים המפורטים לעיל אני סבורה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, להותיר את הרשעתה של המערערת על כנה ולאמץ את קביעתו של בית משפט קמא לפיה מעשיה של המערערת ובהם - פרסום מודעה בעיתון, שיחות הטלפון והפגישות עם המתלוננות, רכישת כרטיסי טיסה עבור המתלוננות, הליווי שהעניקה למרביתן ממדינת ישראל ועד לאירלנד, קביעת תנאי העסקתן, והעסקתן בפועל באירלנד - כל אלה מהווים עבירה על סעיף 203א(ב) לחוק העונשין (ככל שהדבר נוגע למתלוננות טניה, אלה, מאיה וליהי) ועבירה על סעיף 376ב(א) לחוק (ככל שהדבר נוגע למתלוננת ליבי ולחוקרת המשטרה לגביה יוחסה למערערת עבירת ניסיון).

 

           במאמר מוסגר יצוין כי לשם ההכרעה בערעור שבפנינו אין צורך להידרש לסוגיות נוספות הנוגעות ליסודות הוראות העבירה. כך למשל, קיימת מחלוקת בשאלה האם התיבה "כדי שיעסוק בזנות" (סעיף 203א(ב) לחוק) והתיבה "לשם העסקתו בזנות" (סעיף 376ב(א) לחוק), מבטאות את מטרת העזיבה ומהוות חלק מן היסוד העובדתי של העבירה (ראו קדמי, 2195) או שמא הן חלק מהיסוד הנפשי של העבירה ולפיהן נדרשת כוונה מיוחדת של העסקת האדם בזנות (ראו הלוי, ד', 576). ניתן להותיר סוגיה זו לעת מצוא שכן בענייננו אין חולק כי המערערת פעלה מתוך כוונה שהמתלוננות יעסקו בזנות באירלנד. כמו כן ומכיוון שאין חולק כי מעשיה של המערערת הם שהובילו בפועל את המתלוננות לעזוב את הארץ, איננו נדרשים להכריע בשאלה האם הרכיב "לעזוב את המדינה" הינו בבחינת נסיבה והעבירה היא עבירת התנהגות (ראו קדמי, 2195) או שמא מדובר ברכיב תוצאתי והעבירה היא עבירת תוצאה (ראו הלוי, ד', 575. כן השוו בהקשר זה הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 58) (עבירות זנות, מין ותועבה), התשנ"ז-1997, ה"ח 2639, 469). לבסוף אין צורך להכריע במקרה זה בשאלה האם על-פי הוראת סעיף 376ב(א) לחוק, בשונה מהוראות סעיף 203א(ב) לחוק, נדרש כי מבצע העבירה יהיה מעורב בדרך זו או אחרת בהעסקת המתלונן או המתלוננת לאחר עזיבתו את ארץ מגוריו, כפי שסבר בית משפט קמא, נוכח החלפת הביטוי "כדי שיעסוק בזנות" בביטוי "לשם העסקתו בזנות". זאת משום שבענייננו אין חולק כי המערערת היתה מעורבת אישית בהעסקתן של המתלוננות באירלנד.

 

הערעור על חומרת העונש

 

17.      המערערת משיגה כאמור גם על חומרת העונש שהוטל עליה וטוענת כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבותיה האישיות וגזר עליה עונש החורג מרמת הענישה המקובלת בגין העבירות בהן הורשעה.

 

           אינני סבורה כי יש מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערערת. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה ועל הכיעור במעשיהם של אלו הנוטלים חלק, ולו חלק כלשהו, בשרשרת הסחר בבני אדם - ובדרך כלל יהיו אלו נשים - למטרות זנות. פסול וכיעור אלו מצדיקים, כך נפסק, להחמיר בעונשם של המעורבים במעשי הסחר (ראו: עניין ראובנוב, פסקה 25; עניין עופר, פסקה 74; עניין מלוקנדוב, פסקה 3), והדברים יפים גם לגבי "יבוא" או "יצוא" נשים אשר לא מתקיימים לגביהן יסודות הסחר במלואם (ראו עניין בן-דוד, 548-549; ע"פ 3813/06 קוניאבסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (טרם פורסם, 11.4.2007)).

 

           במקרה שבפנינו פרסמה המערערת מודעה וגרמה לפונות אליה לעזוב את ישראל, מדינת מגוריהן, ולעבור לעסוק בזנות באירלנד. באירלנד היתה המערערת למעשה מעסיקתן של המתלוננות והיא כפתה עליהן לעבוד בתנאים משפילים, נטלה את הדרכון שלהן, לא איפשרה לחלקן לשוב ארצה כאשר רצו בכך, שיכנה אותן בדירה של קווין שותפה למעשים (ואחת מהן אף "כלאה" בבית מלון), חייבה אותן לקיים יחסי מין גם בניגוד לרצונן, נטלה לידיה לפחות מחצית מן התמורה שקיבלו, והכל תוך הטלת פחד ומורא עליהן (ראו עדות חוקר המשטרה בעמ' 12-13 לפרוטוקול מיום 26.5.2008). במעשים אלו פגעה המערערת בנפשן, בחירותן ובכבודן של המתלוננות.

 

           כנגד הסבל שנגרם למתלוננות ו"תרומתה" של המערערת ל"תעשיית" הזנות ול"יצואן" של נשים לשם עיסוק בזנות, מחווירות נסיבותיה האישיות של המערערת שאין בהן כשלעצמן נתונים חריגים במיוחד. מכל מקום נראה כי בית משפט קמא נתן לנסיבותיה האישיות של המערערת ולעובדה שהודתה בעובדות כתב האישום משקל לא מבוטל, שכן העונש שגזר עליה, שלושים חודשי מאסר בפועל וחמישה-עשר חודשי מאסר על תנאי, הינו מתון יחסית ואין הצדקה להתערב בו.  

 

סוף דבר

 

18.      מכל הטעמים המפורטים לעיל אציע לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

           כפי שצוין בפסקה 7 לעיל לא התייצבה המערערת לריצוי עונש המאסר ביום 5.6.2011 וזאת בניגוד להחלטתי מיום 2.6.2011. לפי הודעת הפרקליטות העניין הועבר לטיפול המשטרה ויש להניח כי התפתחות זו אכן תטופל בהקדם על כל הנובע ממנה.

 

 

                                                                                                      ש ו פ ט ת

 

השופטת מ' נאור:

 

           אני מסכימה.

 

 

                                                                                                       ש ו פ ט ת

 

השופט י' עמית:

 

             אני מסכים.

 

 

                                                                                                        ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

 

           ניתן היום, ‏ט' בתמוז, תשע"א (‏11.7.2011).

 

 

ש ו פ ט ת                                   ש ו פ ט ת                                             ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10058630_V18.doc   מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il