בבית המשפט העליון

 

רע"א  2327/11

 

בפני:  

כבוד השופט  י' דנציגר

 

המבקש:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

פלוני

                                          

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 49873-12-10 שניתן ביום 22.2.2011 על ידי סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד ד"ר א' רנצלר

בשם המשיב:                         עו"ד ד' זוהר

 

פסק-דין

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) בע"א 49873-12-10 שניתן ביום 22.2.2011, בו נדחה, בעיקרו, ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ח' לפין הראל) בה"ט 19104-12-09 מיום 27.11.2010, במסגרתה הורה בית משפט השלום – מכוח סמכותו הטבועה – על צו לפיו על הצדדים "להימנע מכל תקשורת ביניהם מכל סוג שהוא", זאת לאחר שצו שניתן על ידי בית המשפט כנגד המבקש לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: החוק) פקע.

 

רקע עובדתי

 

1.        כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו גם מתגובת המשיב לבקשה שלפני, המשיב, בן למעלה משישים, עובד בבניין משרדים (להלן: בניין המשרדים) בתפקיד "אב בית" וקצין ביטחון מטעם חברת ניהול המנהלת ומחזיקה את בניין המשרדים. המבקש, עורך-דין במקצועו, הינו בעל משרד בבניין המשרדים. כנטען, ביום 31.5.2007 הגיע אביו של המבקש לפתח בניין המשרדים והפגין כנגד בנו בטענה כי הוא ביצע כלפיו מעשה גזל וגניבה. המשיב טען כי מאז אותו אירוע הפנה כלפיו המבקש טרוניות על שלא סילק את אביו מפתח בניין המשרדים ועל שאפשר לו להפגין כנגדו מבלי ליידע את המבקש על הימצאות אביו בבניין. לטענת המשיב, המבקש החל להטרידו באמצעים שונים לרבות באמצעות איומים פרונטאליים, שליחת מכתבים לנציגות הבית המשותף ולחברה המעסיקה את המשיב בניסיון להביא לפיטוריו ונקיטה בהליכים משפטיים שונים במטרה להתישו נפשית וכלכלית. עוד עולה מהחומר שלפני כי כנגד המבקש אף הוגש כתב אישום מתוקן בו יוחסו לו במסגרת שלושה אישומים עבירות איומים כלפי המשיב לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום המתוקן נטען כי במספר הזדמנויות שונות גידף המבקש את המשיב וכן איים עליו לכאורה כי יביא לפיטוריו.

 

ההליכים לפני בית משפט השלום

 

2.        כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטתו של בית משפט השלום, ביום 16.12.2009 הגיש המשיב בקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד. בית המשפט נעתר לבקשה באותו יום והתיק נקבע לדיון במעמד שני הצדדים. במסגרת הצו שניתן במעמד צד אחד קבע בית משפט השלום כי הצדדים ימנעו מלדבר זה עם זה ולא יצרו קשר האחד עם השני בכל צורה ובכל מקום. כן הורה בית המשפט למבקש להתרחק ממקום מושבו של המשיב וחובה מקבילה הוטלה גם על המשיב. בית משפט השלום הוסיף בהחלטתו כי ככל שנדרשת תקשורת בין הצדדים מכוח תפקידו של המשיב והיותו של המבקש בעל משרד בבניין המשרדים, התקשורת תתבצע באמצעות אחרים. ביום 25.1.2010 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאותו מועד הופיעו גם המצהירים מטעמם. המשיב נתן הסכמתו להארכת תוקפו של הצו, אולם המבקש התנגד לכך תוך שהדגיש כי נוסחו של הצו פוגע בכבודו וכן כי מתן צו כאמור אינו אפשרי היות שעל הצדדים לנהל תקשורת ישירה כיוון שהמבקש הוא בעל משרד בבניין המשרדים בו עובד המשיב. המבקש הסכים שכל צד יצהיר לפרוטוקול שלא יטריד את השני אך סירב להצעת בית המשפט כי ינתן צו מניעת הטרדה הדדי. המבקש הדגיש כי הגם שיכול הוא להסכים ליתן הצהרה לפיה לא יטריד את המשיב, הרי שהוא אינו יכול להסכים למתן צו שיפוטי כמוצע על ידי בית המשפט היות שכל מטרתו של צו שכזה הוא להוות כלי שרת בידיו של המשיב בתביעות האחרות המתנהלות בין הצדדים. המבקש עמד על חקירת המצהירים מטעם המשיב. בית משפט השלום  הדגיש בהחלטתו מאותו יום כי עדיפה הסכמת הצדדים על פני מתן צו שיפוטי והמליץ לצדדים להידבר ביניהם ואף לפנות לגישור על מנת למנוע חקירת מצהירים ומתן צו שיפוטי שיביא להסלמת מערכת היחסים ביניהם. בית המשפט הותיר על כנו את הצו שניתן ביום 16.12.2009 וקבע את מועד חקירת המצהירים ליום 18.7.2010 – בתחום ששת החודשים ממועד מתן ההחלטה ביום 25.1.2010, היות שלפי סעיף 6 לחוק תוקפו של צו מניעת הטרדה מאיימת לא יעלה על שישה חודשים.

 

3.        הדיון שנקבע ליום 18.7.2010 בוטל מחמת מחלת השופטת ונדחה ליום 12.9.2010, אולם לא ניתנה החלטה חדשה המאריכה את תוקפו של הצו. בישיבה מיום 12.9.2010 ביקש המשיב מבית המשפט להבהיר כי הצו שניתן חל גם על אמצעי תקשורת הכוללים שירים או כל צורה אחרת של תקשורת כדי למנוע ניסיון לעקוף את הצו שניתן בדרך של יצירת תקשורת מרומזת. המבקש שב וחזר על טענתו כי אין צורך בצו שיפוטי וכי ממילא לא ניתן עוד להאריך את הצו או להותירו על כנו היות שהצו פקע, שכן ששת החודשים מאז ניתן חלפו ואילו לאחר שבוטל הדיון שנקבע ליום 18.7.2010 לא ניתנה החלטה שיפוטית המאריכה את הצו. ודוק, בית משפט השלום הותיר על כנו את הצו וקבע את התיק לתזכורת ליום 12.10.2010 וכן לשמיעת ראיות ליום 9.1.2011, תוך שהורה לצדדים להגיש השלמת טיעון בכתב באשר לפקיעתו של הצו. ביום 19.9.2010 הגיש המשיב בקשה להאריך את תוקפו של הצו לתקופה המקסימאלית הקבועה בסעיף 6 לחוק מניעת הטרדה מאיימת. לפי סעיף 6 הנ"ל רשאי בית המשפט "להאריך ולחזור ולהאריך את תוקפו של הצו, ובלבד שהתקופה הכוללת לא תעלה על שנה, ואולם מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו, רשאי הוא להאריך ולחזור ולהאריך את תוקפו של הצו לתקופה כוללת שלא תעלה על שנתיים". המבקש התנגד לבקשה ושב וטען כי הצו פקע. לאחר שהוגשו השלמות הטיעון בכתב מטעם הצדדים, קבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום 27.11.2010, כי על אף שהורה בהחלטתו מיום 25.1.2010 שהצו יעמוד בתוקפו "עד להחלטה אחרת", הרי ש"הביטוי מתן החלטה אחרת אינו יכול לגבור על הוראה מפורשת בחוק". בית משפט השלום הוסיף בהחלטתו כי לכאורה עולה שאם היה מתקיים הדיון ביום 18.7.2010 היה מוארך הצו נוכח העובדה שהוגש כתב אישום נגד המבקש, אולם הדיון לא התקיים ולא ניתנה החלטה שיפוטית המאריכה את תוקף הצו ולכן הצו פקע משחלפו ששת החודשים מאז הינתנו ולא הוארך לאחר מכן. בית משפט השלום קבע כי לאור פקיעת הצו "אין מקום יותר לקיים את שמיעת הראיות" וכי "היות ואמורה להתקיים שמיעת ראיות בתיק הפלילי, עדיף כמובן שהעדים השונים יעידו פעם אחת בלבד". ברם, בית משפט השלום קבע כי הצדדים הביעו נכונות שלא לקיים כל תקשורת ביניהם, ומשכך הורה לצדדים, מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), "להימנע מכל תקשורת ביניהם מכל סוג שהוא". בית משפט השלום ציין כי הוא ער לעובדה שנדרשת תקשורת בין הצדדים מכוח הנסיבות, אולם קבע כי במידת הצורך יפנה כל אחד מהצדדים לבא כוחו או לעובדים אחרים במשרדו של המבקש. כנגד החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

 

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

 

4.       בבית המשפט המחוזי טען המבקש כי שגה בית משפט השלום עת השתית את הצו שניתן על ידו על הסכמת הצדדים שכן המבקש לא נתן מעולם הסכמתו למתן צו שיפוטי. עוד הדגיש המבקש כי בבית משפט השלום הוא עמד על חקירת המצהירים בטרם ינתן צו כאמור. ברוח זו טען המבקש כי מתן צו שיפוטי כנגדו בטרם ניתנה לו האפשרות לחקור את המצהירים פוגעת בכללי הצדק הטבעי. עוד טען המבקש כי הצו שניתן על ידי בית משפט השלום הינו פוגעני היות שלא הוגבל בזמן.

 

5.       בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין כי גם אם פקע הצו שניתן, הרי שבית משפט השלום היה רשאי לראות בדיון שהתקיים לפניו כמקים בקשה חדשה להוצאת צו מכוח החוק או לחלופין ליתן צו כאמור מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט כדי ליצור הפרדה בין הצדדים שהייתה נחוצה בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום היה רשאי ליתן את הצו אף ללא שמיעת ראיות, שכן המסמכים שהובאו לפניו וטיעוני הצדדים גיבשו תשתית ראייתית מספקת לשם מתן הצו. ברוח זו ציין בית המשפט המחוזי כי:

 

"בית המשפט רשאי היה, איפוא, להחליט גם בהעדר הסכמה של הצדדים, לאחר שעיין בתצהירים שהוגשו ובכלל המסמכים שהוצגו בפניו, שגם אם יוכיח כל אחד מבעלי הדין את מלוא טיעוניו על פי המסמכים שהוגשו, המסקנה אליה יגיע בית המשפט היא כי אכן קיימת כנגד אותו בעל דין 'הטרדה מאיימת' כהגדרתה בחוק, על ידי בעל הדין שכנגד" (ההדגשה במקור – י.ד.) (סעיף 16 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

 

 

6.        בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם לא ניתן היה להסיק קיומה של הסכמת המבקש למתן צו שיפוטי, אולם בית משפט השלום היה מוסמך ליתן צו כאמור מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט לאור הראיות שהונחו לפניו. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש כי הצו פוגע בזכויות יסוד העומדות לו, ונימק זאת בכך שלא נשללה מהמבקש זכותו לפעול במשרדו ולעשות שימוש בו שכן ככל שנדרשת תקשורת עם המשיב רשאי המבקש לעשות כן באמצעות אחרים. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי יש להגביל בזמן את תוקפו של הצו שנתן בית משפט השלום עד ליום 1.3.2012.

 

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

 

תמצית נימוקי הבקשה

 

7.        המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד ד"ר אסף רנצלר – טוען כי לבית משפט השלום לא הייתה סמכות ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה שכן צו כאמור צריך שינתן מכוח הסמכות המסורה לבית המשפט לפי החוק ובהתאם לגדרי הסמכות ולמגבלת הזמנים הקבועים בחוק. בהמשך לכך, טוען המבקש כי מקום בו פקע הצו לא ניתן לעקוף את מגבלת הזמנים הקבועה בחוק באמצעות הפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט. עוד טוען המבקש לפגיעה בזכות הטיעון שלו, שכן הצו כנגדו ניתן מבלי שניתנה לו האפשרות לחקור את המצהירים מטעם המשיב. עוד טוען המבקש כי מעולם לא נתן הסכמתו למתן צו שיפוטי ובמיוחד לא לנוסח הצו כפי שניתן על ידי בית משפט השלום והורחב על ידי בית המשפט המחוזי. בפי המבקש טענות נוספות, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך להידרש להן.

 

תמצית תגובת המשיב

 

8.        ביום 31.3.2011 הוריתי למשיב להגיש תשובתו לבקשת הרשות לערער. המשיב – באמצעות בא כוחו, עו"ד דן זוהר – טוען כי מתן הצו על ידי בית משפט השלום ודחיית ערעורו של המבקש על ידי בית המשפט המחוזי הינם מוצדקים נוכח הראיות שהונחו לפתחן של הערכאות הקודמות, מהן עולה בצורה ברורה כי המבקש יורד לחייו של המשיב תוך הטרדתו הבלתי פוסקת בניסיון להביא לפיטוריו. המשיב טוען כי גם בקשת הרשות לערער היא הליך סרק שנועד להתישו כלכלית ונפשית. בהמשך לכך, טוען המשיב כי אין כל פסול במתן הצו בנסיבות שנוצרו גם בלא חקירת המצהירים שכן די בראיות שהוגשו לבית משפט השלום כדי לגבש תשתית עובדתית הולמת למתן צו מניעת הטרדה מאיימת וכי צו זה חיוני להגנת שלומו ופרטיותו. עוד טוען המשיב כי הצו שניתן מידתי ומאפשר למבקש להמשיך ולעשות שימוש במשרדו. לטענת המשיב, הבקשה אינה מקיימת את המבחנים למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ומשכך יש לדחותה.

בקשת המבקש מיום 26.4.2011

 

9.        ביום 26.4.2011, ובעקבות תגובת המשיב, הגיש המבקש "בקשה למחיקת טיעונים ומסמכים חדשים מתגובת המשיב ובקשה להגשת תשובה תמציתית לכמה מטענות המשיב בתגובתו". נוכח התוצאה אליה הגעתי בבקשת הרשות לערער, בקשת המבקש מיום 26.4.2011 מתייתרת ולכן היא נדחית.

 

דיון והכרעה

 

10.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על כל נספחיהן, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, זאת מכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט.

 

11.      אין בידי לקבל את עמדת המשיב לפיה בקשת הרשות לערער היא הליך סרק, שכן מועלית במסגרתה שאלה משפטית עקרונית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים: האם מוסמך בית המשפט ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה אם לאו? משכך, סבורני כי בקשת הרשות לערער מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכה המושרשת בפסיקתו של בית משפט זה [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); ולאחרונה ראו: רע"א 730/11 בירן נ' קיבוץ סער אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 5.4.2011), סעיף 8; רע"א 2555/11 גלסטקס בע"מ נ' הוליס תעשיות בע"מ (לא פורסם, 7.4.2011), סעיף 7; עוד ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)].

 

12.      אף על פי שבית משפט השלום לא הכתיר את הצו שניתן על ידו כצו מניעת הטרדה מאיימת, הרי שתוכנו של הצו ומהותו מעידים על טיבו. הפעולות שנאסרו על הצדדים ובמיוחד על המבקש במסגרת הצו נמנות על הפעולות המפורטות בסעיף 5(א) לחוק, המפרט את הפעולות עליהן רשאי בית המשפט לאסור בצו כאמור. עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום תומך במסקנה, עליה הצביע גם בית המשפט המחוזי, כי הגם שהמבקש הסכים להצהיר לפרוטוקול כי ימנע מהטרדתו של המשיב הרי שהוא לא הסכים למתן צו שיפוטי. הגם שלא ניתן היה לבסס את מתן הצו על הסכמתו של המבקש, בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי בית משפט השלום רשאי היה ליתן את הצו שבנדון מכוח סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט. משכך, בנסיבות העניין מתעוררת כאמור השאלה האם מוסמך בית משפט ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה? לדידי, התשובה לשאלה זו שלילית מהטעמים שיפורטו להלן, המושתתים על עקרונות הפעלת הסמכות הטבועה וגדריה כפי שהותוו בפסיקתו המושרשת של בית משפט זה. 

 

הסמכות הטבועה הינה חריג לעקרון החוקיות

 

13.      עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא עקרון החוקיות, לפיו פעילותה של הרשות השלטונית מוגבלת לאותן הסמכויות שהוקנו לה בחוק ולא מעבר לכך. זוהי דוקטרינת ה-Ultra Vires לפיה בניגוד לאדם פרטי, כל מה שלא הותר לרשות השלטונית בחוק אסור לה לבצע [ראו למשל: יצחק זמיר הסמכות המינהלית א 73 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: זמיר); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 98-97 (2010) (להלן: ברק-ארז)]. אף שהרשות השופטת הינה רשות עצמאית ונפרדת מהרשות המבצעת, הרי שגם הרשות השופטת היא אחת מרשויות השלטון ומשכך אף היא כפופה לעקרון החוקיות. כפי שהיטיב לבטא זאת השופט א' גרוניס ברע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 7.10.2009) (להלן: עניין ממן) "סמכות טבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט גם בהיעדר הסמכה בחוק. בכך היא מהווה חריג לכלל לפיו אין לה לרשות – ובית המשפט בכלל רשות לעניין זה – אלא מה שנתן בידה החוק" (שם, סעיף 18). אחת מתכליותיו של עקרון החוקיות היא להגביל את סמכויותיה של הרשות השלטונית ולהתוות את גבולותיה על מנת למנוע את עריצות ושרירות הרשות באופן העלול לפגוע בחירויותיו של היחיד (ברק-ארז, בעמ' 97). רציונאל זה יפה אף בעניינה של הרשות השופטת כפי שעמד על כך פנחס גולדשטיין ברשימתו "ה'סמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י(1) 37 (1984) (להלן: גולדשטיין):

 

"מכאן המגמה היסודית להסדרו התחיקתי המפורט של ענף משפט זה. הסדר כזה נועד, למעשה, למנוע שרירות דעת שיפוטית, באצטלה של שיקול דעת שיפוטי ובאמתלה של צורך ב'עשיית צדק', שתוצאתו, עשיית כל שופט כטוב בעיניו, אשר אין בינן לבין 'רדיפת' צדק ולא כלום" (שם, בעמ' 42 וכן האסמכתאות הנזכרות בה"ש 24).

 

             תכלית נוספת המונחת בבסיס עקרון החוקיות היא חיזוק הדמוקרטיה, משום שהוא מחייב כי ההחלטות הנוגעות לכוחו של השלטון יהיו מבוססות על חוק שהתקבל ברשות המחוקקת הנבחרת (ברק-ארז, בעמ' 97; זמיר, בעמ' 73). כן מבטא עקרון החוקיות את מנגנון האיזונים והבלמים בכך שהוא מונע ריכוז סמכויות רבות בידי רשות אחת באופן העלול לפגוע בחירויות הפרט (ברק-ארז, בעמ' 85-82). 

 

14.      ודוק, לעקרון חוקיות המנהל התגבשו חריגים במהלך השנים, כמו למשל הקניית סמכויות עזר גם מקום בו לא עוגנו מפורשות בחוק וכן הכרה בקיומה של סמכות טבועה או בשמה האחר סמכות שיורית (על הגורמים וההצדקות להכרה בסמכות זו ראו: ברק-ארז, בעמ' 140-139; זמיר, בעמ' 80-77). כך, אף הוכרה סמכותו הטבועה של בית המשפט שהיא "אינה אלא אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו" [פסק דינו של השופט צ' ברנזון בד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89, 96 (1974) (להלן: עניין בן שחר); אודות התפתחותה ההיסטורית של הסמכות הטבועה של בית המשפט ומאפייניה ראו בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"א 6185/00 עו"ד חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 379-378 (2001) (להלן: עניין חנא)]. ודוק, הסמכות השיורית הינה חריג לעקרון החוקיות ולכן שימוש נרחב בה ללא גבולות מוגדרים עלול לסכן את הגשמת התכליות שבבסיס עקרון החוקיות. משכך, לאורך השנים בית משפט זה פירש באופן מצמצם ודווקני את היקפיה של סמכות זו (ברק-ארז, בעמ' 141). בהקשר זה הדגיש זמיר את הדברים הבאים:

 

"לדעתי, המושג של סמכות טבועה אינו מתיישב עם העיקרון בדבר חוקיות המינהל. הוא יוצר בעיקרון זה פירצה מסוכנת, המאיימת להתרחב ולהתפשט...

זאת יש לדעת: הסמכות הטבועה אינה נמנית על המקורות הרשמיים של המשפט בישראל. אין לה מסגרת. היא סתומה וגמישה ולכן היא עלולה להטעות את הרשות המינהלית או לפתות אותה, ואף לכסות על שרירות ועוול. שומר נפשו ירחק מן הסמכות הטבועה" (שם, בעמ' 78).

 

 

15.        חששות אלו צויינו אמנם לגבי סמכותה הטבועה של הרשות המבצעת, אולם הם הושמעו גם לגבי סמכותו הטבועה של בית המשפט. כך, הדגיש המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491 (1994) (להלן: עניין לב) כי "...דווקא בשל רוחבה של הסמכות מקובל הוא מימים ימימה כי יש להשתמש בה בזהירות רבה... סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת" (שם, בעמ' 501-500). וכן הדגיש השופט (כתוארו אז) א' מצא  בע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279 (1992) (להלן: עניין שקולניק) כי:

 

"...כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה, במקרה שנסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההימנעות מכך מובילה לאי-צדק ברור ובולט. ראוי לזכור, שבעצם השימוש בסמכות האמורה יש משום פגיעה בעקרונות הכלליים המקובלים...

על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה" (שם, בעמ' 285).

 

           בשים לב לקושי שמעוררת סמכותו הטבועה של בית המשפט והיותה חריג לעקרון החוקיות, התגבשו בפסיקה ובספרות כללים המתווים את גדריה של הסמכות הטבועה ואת אופן פרשנותה. על כללים אלו אעמוד להלן.

 

הסמכות הטבועה הינה סמכות שיורית

 

16.      בשל העדיפות הניתנת להפעלת הכוחות השלטוניים בהתאם לסמכות מפורשת המתווה את גדריה ומגבלותיה, עוגנה בפסיקתו של בית משפט זה ההלכה לפיה מקום בו הוסדרה סמכותו של בית המשפט בחוק ספציפי יש בכך להצביע על כוונתו של המחוקק לשלול מבית המשפט הפעלת סמכותו הטבועה בסוגיה הקונקרטית שהוסדרה בחיקוק. בע"א 103/75 "ארקיע" בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד ל(2) 298 (1976) פסק השופט א' ויתקון כי:

 

"כשזכה נושא מסויים (ובעיקר 'נושא טכני') לחקיקה ספציפית ומכוונת, לא נשאר מקום לזכויות וסמכויות נוספות, שזכרן לא בא באותה חקיקה. 'הסמכות הטבועה' היא מקור מפוקפק ליצירת סמכויות וזכויות כאלו" [שם, בעמ' 302; כן ראו: דברי השופטת מ' בן פורת (כתוארה אז) בע"א 916/79 אלבר בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לו(4)393, 397 (1982) והערותיו של הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 285 (1999) (להלן: עניין רוקר)].

 

 

 

           ברוח זו נקבע כי:

 

"...סמכות טבועה תהיה ותתקיים רק בהיעדר הסדר – הסדר מפורש או הסדר מכללא – הסדר שניתן לפרשו כהסדר המוציא את הסמכות הטבועה (הסדר שלילי)" [השופט (כתוארו אז) מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 626 (1997)].

 

           לאחרונה שב והבהיר את הסוגיה השופט גרוניס בעניין ממן:

 

"...סמכות טבועה היא סמכות שיורית. בהיבט זה דומה היא לסמכויות משלימות אחרות, כגון היקש והשלמת חסר. כאשר הוסדר נושא מסוים בדין, לא קיימת לגביו סמכות טבועה...

ברי, כי כאשר קיימת הוראה מפורשת השוללת את סמכותו של בית המשפט בעניין מסוים אין לו סמכות טבועה להורות בניגוד לחוק. אולם, מסקנה כי לא קיימת סמכות טבועה עשויה להתקבל גם מקום בו הסדיר המחוקק נושא מסוים באופן ממצה, כך שמשתמע ממנו הסדר שלילי לגבי האפשרות כי בית המשפט יפעיל סמכויות נוספות על אלו שנזכרו בחוק..." (שם, סעיף 18).

 

 

           ובהמשך ציין השופט גרוניס כי:

 

"מן האמור עולה, כי בטרם יפעיל בית המשפט את סמכותו הטבועה עליו לבחון האם לא נשללה סמכותו על ידי המחוקק – בין אם במפורש ובין אם על ידי הסדר הנושאת באופן ממצה כך שעולה ממנו הסדר שלילי..." (שם, סעיף 19).

 

הסמכות הטבועה שמורה בעיקרה לנושאים דיוניים

 

17.      מימים ימימה שלטה בכיפה התפישה לפיה בית המשפט מוסמך להפעיל את סמכותו הטבועה אך בענייני נוהל וסדרי דין אך לא בעניינים מהותיים (ראו למשל: עניין בן שחר, עמ' 96). כך הבהיר השופט (כתוארו אז)  מצא בעניין שקולניק כי "קיומה של 'סמכות טבועה' הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני..." (שם, בעמ' 284). ברוח זו הדגיש המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בעניין לב כי:

 

"סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת. אין היא רחבה יותר מהסמכות המפורשת לקבוע סדרי דין. מטיבה ומטבעה, היא פועלת בגדרי הדין הדיוני ועניינה הניהול הראוי של ההליך השיפוטי והשליטה הראויה עליו" (שם, בעמ' 501).

 

           אף גולדשטיין עמד ברשימתו דלעיל על כך שאמנם הגדרת השתרעותה של הסמכות הטבועה בעייתית, אולם בעיקרה היא חלה אך בנושאים בעלי אופי דיוני ואין לעשות בה שימוש בתחומי המשפט המהותי:

 

"המינוח 'סמכות טבועה' ודומיו ננקט לתיאור כוח בית-משפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים במישורי הפרוצדורה ובזיון בית המשפט, למען ההגנה על יכולתו התפקודית-מוסדית, להבטחת אי-ניצול הליכיו לרעה ומניעת אי-צדק בולט..." (שם, בעמ' 40-39).

 

 

           בהמשך הטעים גולדשטיין כי אין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה של בית משפט השלום לגבי סוגיות מתחום המשפט המהותי או לשם הגשמת תחושת הצדק הפרטית של השופט היושב לדין באופן שיגרום לשרירות (שם, בעמ' 59-58).

 

18.      ודוק, בעניין רוקר הצביע השופט (כתוארו אז) חשין על כך ש"היקף פרישתה של הסמכות אינו בהיר לחלוטין" (שם, בעמ' 264) ולאחר שסקר מקרים שונים בהם בית משפט זה אישר שימוש בסמכות טבועה, גם מקום בו לא היה מדובר בעניין מובהק של משפט דיוני, ביקש השופט חשין לבסס קביעה לפיה "נדע כי הסמכות סמכות-של-מהות היא ולא אך סמכות-של-דיון ונוהל" (שם). ברם, גישתו של השופט חשין לא נתמכה בדעתם של יתר חברי המותב. בהקשר זה הבהיר הנשיא ברק כי גישתו של השופט חשין יש בה "משום הרחבה של מושג הסמכות הטבעית מעבר לראוי. סמכות טבעית יש להגבילה לעניינים שבדיון, לרבות סעדים זמניים..." (שם, בעמ' 285). לאור חילוקי הדעות שהתגלעו בין שופטיו של בית משפט זה בעניין רוקר, ציין אמנם השופט גרוניס בעניין ממן כי "לשאלה באילו נושאים ניתן להפעיל סמכות טבועה ועד כמה מוגבלת היא לעניינים שבסדרי דין, במובנם הצר, אין מענה חד משמעי" (שם, סעיף 18), אך יחד עם זאת הטעים כי כעקרון "הסמכות הטבועה של בית המשפט מתפרשת על נושאים שונים הקשורים בעיקר לסדרי דין" (שם, סעיף 16). הנה כי כן, על אף חילוקי הדיעות באשר ל"מובן הצר" או ה"מובן הרחב" של העניינים הדיוניים בגדרם ניתן להחיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט, ככלל הגישה המקובלת היא כי השימוש בסמכות הטבועה מיועד בעיקרו לנושאים בעלי אופי דיוני.

 

אין להפעיל סמכות טבועה כשהחלתה פוגעת בזכויות יסוד

 

19.      כאמור, אחת מתכליותיו של עקרון החוקיות היא הגנה על זכויות האדם והאזרח מפני עריצות השלטון ושרירותו. משום כך, במרוצת השנים הוגבלה בפסיקתו של בית משפט זה האפשרות לפגוע בזכויות אדם מכוח הסמכות הטבועה בהיותה סמכות בלתי מפורשת (ברק-ארז, בעמ' 141). אמנם דברים אלו נקבעו לגבי סמכותה הטבועה של הרשות המבצעת אך במרוצת השנים הוחלו גם על סמכותו הטבועה של בית המשפט כאחת מרשויות השלטון. כך, בעניין רוקר הדגיש הנשיא ברק כי לא ניתן להפעיל את סמכותו הטבועה של בית המשפט בעניינים הנוגעים לפגיעה בזכויות אדם, בהטעימו כי:

 

"אין להכיר בה לעניין הסעד המהותי בהפרת זכות אדם...

במשטר חוקתי המכבד זכויות אדם יש להגביל את סמכויותיהן הטבעיות של רשויות השלטון השונות, לרבות סמכויותיה הטבעיות של הרשות השופטת" (שם, בעמ' 285; עוד ראו בהקשר זה פסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בעניין לב בעמ' 503-502).

          

           בסוגיה זו הדגיש השופט (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980) כי:

 

"אמנם כן, סמכותו הטבעית הנלווית של בית המשפט היא להוציא צווים והחלטות שונות כדי להביא לבירור צודק ויעיל, אך אין לכלול בסמכות נלווית זו צווים אשר מעצם מהותם יש בהם משום פגיעה בזכות יסוד של אדם, גם אם פגיעה זו לא תבוצע על-ידי כפייה" (שם, בעמ' 756).

 

הסמכות הטבועה תופעל במקרים חריגים

 

20.      לאור העובדה כי הסמכות הטבועה היא חריג לעקרון החוקיות ולאור הצורך להגביל את השימוש בחריג לכלל, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי השימוש בסמכות טבועה יעשה בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. ברוח זו הדגיש השופט ד' לוין בע"א 748/81 סוקולובר נ' הרפז, פ"ד לח(2) 688, 695 (1984) כי השימוש בסמכות הטבועה "היא מאוד יוצאת דופן, והיא הולמת מקרים מאוד חריגים, שלידתם בכורח הנסיבות, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי-הענקת הסעד היא – אונס, עושק וגרימת עוולה" (שם, בעמ' 695). כך הדגיש השופט (כתוארו אז) מצא בעניין שקולניק:

"רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה" (שם, בעמ' 285).

 

21.      בע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639 (1995) עמד השופט (כתוארו אז) מצא על התנאים להפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט תוך שהדגיש כי:

 

"...התנאים הנזכרים להיווצרותה של 'סמכות טבועה' אינם בהכרח מצטברים. הווי אומר, יש שהסמכות נוצרת בהיותה דרושה וחיונית לשם הגנה על יכולתו התיפקודית-מוסדית של בית המשפט... ו"יש שקיומה של 'סמכות טבועה' הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני, שבית המשפט איננו רשאי, משיקולי עשיית צדק, למונעו מן הנזקק לו"... אך הכלל הוא, שבסמכותו הטבועה אין בית המשפט משתמש אלא במקרים שבהם נדרש הדבר באופן חיוני, למטרה הכרחית שאין בידי בית המשפט להשיגה במסגרת סמכותו הרגילה" (שם, בעמ' 646; כן ראו והשוו: פסק דינו של השופט (כתוארו אז) מצא בעניין שקולניק, בעמ' 286-285). 

 

 

זכות הטיעון

 

22.      בשל העובדה כי יש בשימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט כדי לפגוע בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית שומה על בתי המשפט להקפיד בעשותם שימוש בסמכות זו על כללי הצדק הטבעי (ראו למשל: עניין לב, בעמ' 504). זכות הטיעון הינה, כידוע, אחד מעיקרי כללי הצדק הטבעי. בהקשר לחשיבות כיבוד זכות הטיעון מקום בו נעשה שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין  בעניין חנא בהדגישו כי:

 

"כלל יסוד הוא במשפטנו, מאז ומקדם, כי עד שמותרת היא רשות בת-סמך לפגוע בחירותו של אדם, בגופו, ברכושו, בעסקו, במעמדו או בכל אינטרס אחר הקנוי לו חובה היא המוטלת עליה ליתן לו לאותו אדם הזדמנות הוגנת להשמיע דבריו ולהעלות טענותיו על שום-מה-ולמה אין זה ראוי ונכון לפגוע בו...

כלל זה אינו אלא בן לחובת ההגינות הכללית שהמשפט כולו טובל בה. ברגיל נדרשים אנו להחיל כלל זה על רשויות המינהל למיניהן, אך למותר לומר כי בראש ובראשונה חל הכלל על בתי-דין ועל בתי-משפט, שהם הראשונים החבים בחובת השמיעה...

סמכות, כל סמכות, שמפעיל בית-משפט כופפת עצמה לחובת שמיעתם של מי שעלולים להיפגע מהפעלתה של אותה סמכות. וכי יפגע בית-משפט באינטרס של אדם ואת דברו לא ישמע – ביתר דיוק: והזדמנות להשמיע את דברו לא תינתן לו לאותו אדם – כי אז ייפגם מעשהו של בית-המשפט כדי ביטולו" (שם, בעמ' 374).

 

           על רקע המסגרת הנורמטיבית שהותוותה לעיל בנוגע לגדריה של הסמכות הטבועה ואופן הפעלתה אפנה לבחון את השאלה העומדת על הפרק – האם רשאי היה בית משפט שלום ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה?

 

מן הכלל אל הפרט

 

23.      כלל הסמכות השיוריות: הסמכות ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת הותוותה בחוק מפורט הקובע כללים מפורשים ומוגדרים להפעלת סמכותו של בית המשפט בבואו ליתן צו כאמור. עסקינן בהסדר ברור העולה לטעמי כדי הסדר ממצה. משכך ולאור הכללים שפורטו לעיל, מקום בו מוגדרת סמכותו של בית המשפט בחיקוק ספציפי המהווה "הסדר שלילי" הרי שבית המשפט אינו רשאי להפעיל את סמכותו הטבועה לגבי העניין הקונקרטי שהוסדר בחקיקה ספציפית שכן הסמכות הטבועה היא סמכות שיורית. זאת ועוד, סעיף 6 לחוק קובע כי תוקפו של צו הניתן מכוח החוק האמור יהיה למשך שישה חודשים. משפקע הצו ומאחר שלא ניתנה במועד החלטה שיפוטית המאריכה את תוקפו, ברי כי לא ניתן להתגבר על מגבלת זמנים מפורשת זו באמצעות הסמכות הטבועה, במיוחד משום שמדובר בסמכות שיורית. קביעתו המפורשת של המחוקק באשר למגבלת הזמנים לתוקפו של צו כאמור כמוה כשלילת האפשרות כי בית המשפט יחיל את סמכותו הטבועה לשם "החייאתו" של צו שפקע מכוח אותה מגבלת זמנים.

 

24.      צו מניעת הטרדה מאיימת פוגע בזכויות אדם ואינו עניין דיוני גרידא: צו מניעת הטרדה מאיימת מגביל זכויות יסוד בסיסיות של הפרט כמו חופש התנועה, זכות הקניין, חופש הביטוי, הזכות לחירות ולאוטונומיה. משכך, ולאור העובדה כי אין מדובר בעניין דיוני גרידא, ברי כי אין מקום ליתן צו כאמור מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט.

 

25.      לא מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן: לא ניתן לומר כי מדובר במקרה חריג ויוצא דופן אשר בנסיבותיו שיקולי צדק מחייבים את מתן הצו. במה דברים אמורים? מעת שפקע הצו יכול היה המשיב להגיש בקשה חדשה על פי החוק למתן צו מניעת הטרדה מאיימת חדש. יתכן כי בית משפט השלום אף היה רשאי לראות בדיון המאוחר שהתקיים לפניו כבקשה חדשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, אפשרות עליה הצביע אף בית המשפט המחוזי, ואז ניתן היה להושיט למשיב את הסעד שביקש, אם התקיימו התנאים לכך לגופו של עניין, זאת באמצעות סמכותו "הרגילה" של בית המשפט מכוח החוק. בתקופה שעד לבירור הבקשה החדשה מובן כי בית משפט השלום היה רשאי ליתן צו ארעי ליצירת הפרדה בין הצדדים. בנסיבות העניין איני נזקק לקבוע מסמרות בדבר האם התקיימו התנאים למתן צו מניעת הטרדה מאיימת חדש והאם היה רשאי בית משפט השלום לראות בדיון המאוחר שנערך לפניו כבקשה חדשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת.

 

26.      המסקנה העולה מן המקובץ לעיל היא כי אין זה אפשרי ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט.

 

27.      מעבר לכך, לא ניתן לטעמי להתעלם משכך שזכות הטיעון של המבקש קופחה בהליך שהתנהל בפני בית משפט השלום בכך שלא הותר לו לחקור את המצהירים מטעם המשיב. אין בידי לקבל את עמדתן של הערכאות הקודמות לפיה אין הכרח לקיים חקירה נגדית וניתן היה להסתפק בתצהירי הצדדים לשם מתן הצו. הטעם לכך הוא שצו מניעת הטרדה מאיימת מכיל הוראות שיש בהן כדי לפגוע בזכויות אדם ומשום כך תחילה יש לאפשר לבעל הדין למצות את זכות הטיעון העומדת לו באמצעות חקירת נגדית של המצהירים מטעם הצד שכנגד. אין חולק על חשיבותה של החקירה הנגדית דווקא בשיטת המשפט הישראלית שמאפייניה הדומיננטיים הם אדברסריים. עצם העובדה כי המצהירים עומדים להעיד בהליך הפלילי שנפתח כנגד המבקש אין בה כשלעצמה כדי לייתר את החיוניות שבחקירתם הנגדית בכל הנוגע לצו שבנדון. שיקולי יעילות דיונית אינם יכולים לקפח את זכויות היסוד של המבקש כבעל דין, שעה שעשוי הוא להיפגע אם ינתן הצו המבוקש.

 

התוצאה

 

28.      לאור השיקולים שמניתי לעיל הנני מורה על ביטול הצו שניתן על ידי בית משפט השלום ואת נוסחו כפי שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. פתוחה בפני המשיב הדרך להגיש בקשה חדשה ומתוקנת לקבלת צו מניעת הטרדה מאיימת. אדגיש כי אין בפסק דין זה כדי להביע עמדה לגופו של עניין בשאלה האם התקיימו התנאים למתן צו מניעת הטרדה מאיימת אם לאו.

 

 

29.      המשיב יישא בהוצאותיו של המבקש בסך של 2,000 ש"ח. 

 

           ניתן היום, כ"ד בניסן התשע"א (28.4.2011).

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11023270_W02.doc   צמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il