המרכז האקדמי למשפט ולעסקים  
חיפוש
משפט דת ותרבות סוגי זכויות קבוצות מוחלשות

חירות אישית > פסיקה

פסיקה מיוני 2007 ואילך
בית המשפט העליון: קיימת מגמה בפסיקה להגמיש את הדרישה למידת דמיון גבוהה בעדות שיטה (ע"פ 3731/12)

המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות מין ורכוש במספר אישומים, על סמך עדות שיטה, לפיה ניתן להשתמש בהתנהגות, המתארת שיטת ביצוע, בה הודה הנאשם, על מנת להוכיח את יתר האישומים. לטענתו, על מנת להוכיח "שיטה" יש להוכיח תחילה כי ביצע את המעשה הייחודי מספר פעמים. ביהמ"ש פסק, כי לגבי עדות שיטה מגמת הפסיקה היא להגמיש את הדרישה למידת דמיון גבוהה במיוחד בין המעשים, וכל מקרה ייבחן לגופו בהתאם למכלול הנתונים והראיות ולנסיבותיו המיוחדות. קיימים שיקולים העשויים להשפיע על קביעת משקלה של עדות השיטה, כגון: מידת השכנוע בגרסת העד; מידת הדמיון בין המעשים השונים; האם קיים קשר בין העדים השונים שמאפשר תיאום עדויותיהם. הערעור נדחה, שכן במקרה זה הוכח כי המערער פעל בשיטת ביצוע ייחודית בעלת מאפיינים דומים בכל האירועים ברמת דמיון גבוהה, וכי קיימות ראיות המחזקות זאת. (ניתן 11.11.14).




בית המשפט המחוזי: עבירת החדירה למחשב דורשת חדירה בשפת המכונה (ע"פ (י-ם) 34851-03-14)

המערער קיבל לידיו קובץ ובו סיסמאות כניסה לחשבונות המתלוננים, נכנס לחשבונותיהם באמצעותן ואף העביר כספים לחשבונו. המערער טען כי לצורך הרשעה בעבירת החדירה לחומר מחשב נדרש כי החדירה תהיה ל"חומר מחשב", בהבדל מחדירה ל"פלט", ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה זו. לטענת המדינה, ניתן להרשיע את המערער בעבירת חדירה למחשב, שכן אין להחיל פרשנות מצמצמת ליסודות עבירה זו, בין היתר, לאור תכלית החוק. נקבע כי על פי ההגדרות בחוק המחשבים, עבירת חדירה לחומר המחשב דורשת, בנוסף לקיומה של "חדירה", יסוד עובדתי נוסף, והוא, שחדירה תהיה לאותו חומר המובע ב"שפה קריאת מחשב", קרי, שפת המכונה. במקרה זה, בו לא ניתן היה להוכיח את יסודות עבירת החדירה לחומר המחשב בשפת המחשב, נפסק כי ניתן להסתפק בהרשעתו של המערער בעבירה הרכושית, בהתאם לדיני העונשין הקיימים. (ניתן 28.10.14).




בימ"ש שלום הפעיל מאסר על תנאי בגין עבירה שאינה זהה לעבירת התנאי (ת"פ 15294-02-14)

הנאשם הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14 והוטל עליו, בין היתר, מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה זו במשך שלוש שנים. כארבעה חודשים לאחר שנגזר דינו, ביצע מעשה מגונה בכוח בקטינה בת ארבע עשרה שנים וחצי. התביעה טענה שקיים גרעין זהה משותף עם עבירת התנאי ויש להפעילו. ההגנה טענה שלא ניתן להפעיל את התנאי, שכוון במדויק לעבירה מסוימת. ביהמ"ש קבע שהמבחן להפעלת התנאי כאשר העבירה אינה זהה לעבירת התנאי הוא מהותי, ואם קיימים בהתנהגות הנאשם יסודות עבירת התנאי ושתי העבירות הן בעלות גרעין זהה של רכיב התנהגותי – ניתן להפעילו. נפסק כי המעשה הוא מאותו סוג התנהגות של עבירת התנאי, קיים גרעין זהה בשתיהן, וזהות בערך החברתי המוגן על-ידן. העובדה כי העבירה כללה שימוש בכוח, יסוד שנעדר מעבירת התנאי, לא מונעת את הפעלתו. (ניתן 2.11.14).




בית המשפט העליון: האונס בגן העיר מהווה "אירוע אחד" לצורך קביעת מתחם הענישה (ע"פ 4910/13)

המערער, שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות בשני צעירים בשירותים הציבוריים בגן העיר, טען כי מדובר ב"אירוע אחד" שהעונש המקסימאלי בגינו הינו 20 שנות מאסר. השופט דנציגר קבע כי המבחן לקביעת "אירוע אחד" או "כמה אירועים" הוא סמיכות בזמן ובמקום ביצוע העבירה והנזק לנפגעים ולחברה. השופטת ברק-ארז והשופט פוגלמן קבעו כי אם קיים קשר הדוק בין הפעולות הן תיחשבנה לאירוע אחד, על פי סמיכות הזמנים והיותן תוכנית או מסכת עבריינית אחת. בנוסף, ה"אירוע" דנן מורכב ממספר מעשים – הן בשל הפגיעה במתלוננים והן בשל הפגיעה בפרט כאישיות מוסרית אוטונומית. יש לקבוע מתחם ענישה הולם אחד לאירוע על המעשים שבו. נפסק כי, מתחם הענישה ההולם נע בין 23 ל-27 שנות מאסר, בשל ריבוי המעשים והפגיעות, וכי יש להפחית את העונש מ- 30 שנות מאסר ל- 25 שנות מאסר. (ניתן 29.10.14).




ביהמ"ש העליון : ניכוי ימי מעצר מתקופת מאסר בפועל נובעת מהזכות לחירות. (ע"פ 4152/13)

המערער הורשע בביצוע עבירת שוד ועבירת תקיפת עובד ציבור, ונגזר עליו עונש של 4 שנות מאסר בפועל, ללא ניכוי 117 ימי מעצרו שריצה במעצר עד תום ההליכים. המערער ערער לביהמ"ש העליון על חומרת העונש וכן על ההחלטה שלא לנכות את ימי מעצרו. ביהמ"ש קיבל הערעור באופן חלקי. השופט הנדל קבע כי ניכוי ימי מעצרו של מורשע, מתקופת המאסר שנגזרה עליו, הושרשה בפסיקה בעבר. לכן, על אף העובדה שאין חובה לנכות ימי מעצר מעונשי מאסר, רק במקרים חריגים ימי מעצר לא ינוכו. הובהר כי קביעה זו נובעת מהזכות לחירות, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לגבי חומרת העונש נקבע כי העונש שהושת על המערער ראוי לאור חומרת מעשיו ואין על ערכאת הערעור להתערב בעניין זה (ניתן 13.8.2014)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

ביהמ"ש העליון: אין צורך בקביעת דוקטרינה פסיקתית של "בגירים-צעירים" (ע"פ 452/14)

צעיר שהורשע בשוד ושהושת עליו עונש של שישה חודשי עבודות שירות, ערער לביהמ"ש העליון על חומרת העונש. המערער טען שעל ביהמ"ש המחוזי היה להתחשב בכך שבעת השוד הוא היה בן 18 ומספר ימים, קרי "בגיר צעיר". המערער טען גם כי שיקול השיקום מחייב הקלה בעונשו. לעניין שיקול השיקום פסק השופט ג'ובראן שלא בכל מקרה יביא שיקול זה חריגה לקולה ממתחם הענישה שנקבע. לגבי גיל המערער נפסק שביהמ"ש המחוזי התחשב בנתון זה, ושהעונש שהוטל על המערער, בשל כך, הינו מתון. השופטים נחלקו לעניין מעמדה של דוקטרינת "בגירים-צעירים". השופט ג'ובראן ציין שניתן לראות בדוקטרינה אמצעי פרשני נוסף במסגרת קביעת גזר דין. השופטים חיות וסולברג קבעו מנגד שדי בסעיף 40יא(1) לחוק העונשין המאפשר להתחשב בגילו של נאשם, ושאין צורך לקבוע קטגוריה פסיקתית בעניין זה. הערעור נדחה. (ניתן 03.04.14)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

ביהמ"ש המחוזי גזר 28 חודשי מאסר לשוטר שעשה שימוש מופרז באקדח הטייזר (ת"פ 37609-08-13)

כתב אישום שהוגש כנגד שוטר ייחס לו ביצוע עבירות של התעללות בחסר ישע וכן עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית. על-פי כתב האישום, הנאשם הכה עצורים ועשה שימוש מפורז באקדח הטייזר בשלושה מקרים שונים. באחד המקרים הנאשם לחץ על הדק הטייזר כשהמחטים מחוברות לגופו של עצור, 23 פעמים, חרף היות העצור אזוק. הדבר גרם לעצור לאבד שליטה על סוגריו ולעשות צרכיו בבגדיו. ביהמ"ש המחוזי בת"א הרשיע הנאשם בעבירות שיוחסו לו. לעניין השימוש בטייזר קבע השופט גורפינקל כי שימוש הנאשם בכוח חצה את גבולות השימוש הסביר והחוקי והפך להתעללות של ממש באדם כבול. ביהמ"ש גזר על הנאשם 28 חודשי מאסר בפועל. הובהר שדין השימוש בטייזר כדין השימוש באקדח, ושהשימוש בו נועד כאמצעי אחרון בלבד ולא כדי להעניש אזרח בקשר למעשים שעשה או דברים שאמר. (הכרעת הדין ניתנה בתאריך 19.03.14. גזר הדין ניתן בתאריך 27.04.14)


הכרעת הדין


בימ"ש השלום זיכה נאשמים שהואשמו בתקיפת שוטרים והביע ביקורת על סגירת התלונה שהוגשה כנגד השוטרים (ת"פ 51131-10-12)

בימ"ש השלום בירושלים זיכה נאשמים נגדם הוגש כתב אישום בגין תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. השוטרים הגיעו לבית הנאשמים בעקבות תלונה על סכסוך שכנים. השוטרים טענו שהם הותקפו ע"י הנאשמים לאחר שאלו סירבו להזדהות. הנאשמים טענו שהם הותקפו והגישו תלונה במח"ש, שנסגרה מחוסר עניין לציבור. ביהמ"ש קיבל עמדת הנאשמים וקבע שהמאשימה לא עמדה בנטל הוכחת העבירה. ביהמ"ש ביקר סגירת התלונה וציין שבמדינה השואפת להגן על זכויות אזרחיה יש לברר תלונות לפיהן איש חוק תקף אזרח במסגרת תפקידו. נקבע שהמאשימה לא הצביעה על מקור סמכות השוטרים לערוך חיפוש בדירה, ולפיכך שלא קמה לשוטרים הסמכות לדרוש ת.ז, ושכניסתם לדירה נעשתה ללא הצדקה. ביהמ"ש ציין שהדין מאפשר שימוש בכוח סביר כנגד מסיגי גבול, אך לא הכריע בשאלת מידת ההתנגדות הראויה להינקט כנגד שוטרים הנכנסים שלא כדין לדירה. (ניתן 9.2.14)




בימ"ש השלום: המדינה תפצה אדם שנעצר ללא הצדקה ובשל סיווגו כפרובוקאטור (ת"א 48397-10-10)

התובע, פעיל בתחום זכויות היהודים בהר-הבית, תבע המדינה לפיצוי בגין עיכוב ומעצר שלא כדין, בשלושה אירועים שונים. בשני אירועים היה מדובר במעצר התובע שעה שצילם ותיעד את תהליך הבידוק במסגרת העלייה להר-הבית. בנוגע לאירועים אלו קיבל בימ"ש השלום בירושלים את עמדת התובע כי נעצר ללא הצדקה. ביהמ"ש דחה טענת המדינה שהתובע יצר פרובוקציה פסולה, וקבע שהמעצרים נעשו ללא עילה. השופט מלכה קבע שהחלטת הנתבעת לבחון התנהלות התובע בבואו למקום, לאור ההכרות הקודמת עימו, הייתה סבירה. עם זאת הובהר ש"מעצרו או עיכובו של אדם ללא סיבה עכשווית ראויה, אלא בשל פעולות שביצע בעברו או בשל דעותיו", הינה פעולה פסולה. לפיכך נפסק שהתובע יפוצה בסך 29,700 ₪. לעניין האירוע השלישי, במסגרתו עוכב התובע לאור חשש שבכוונתו להעלות קורבן בהר-הבית, נפסק שהנתבעת פעלה באופן תקין. (ניתן 26.11.13)




ביהמ"ש העליון קיבל בר"ע על החלטה לעצור חשוד בשל פגיעה "מעבר למידה הדרושה" בזכויותיו (בש"פ 6824/13)

בימ"ש השלום הורה על מעצרו לשלושה ימים של אדם החשוד בהחזקת סכין, בנהיגה ללא רישיון ובהחזקת סם לצריכה עצמית. ביהמ"ש המחוזי דחה ערעור שהגיש החשוד, ועל החלטה זו הגיש החשוד בר"ע לביהמ"ש העליון. השופט מלצר קבע שרשות לערור לפי סעיף 53(א1) לחוק המעצרים יכולה להינתן לעיתים רחוקות, לאור "נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת", כגון מצבים בהם החלטת ביהמ"ש המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה. נפסק שהחלטת ביהמ"ש אכן פגעה בזכויות המערער מעבר למידה הדרושה, מהטעם שלא נבחנה חלופת מעצר. הובהר שאין לצוות על מעצר אדם לפי סעיף 13(א) לחוק המעצרים אם ניתן להשיג מטרת המעצר בדרכים הפוגעות פחות בחירותו. שיקול נוסף היה שחקירת המערער הסתיימה, ושאין הצדקה לעצור אותו לשם חקירתו. הערר התקבל וביהמ"ש הורה על שחרור המערער למעצר בית מלא. (ניתן 11.10.13)




ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית ערר כנגד הרחקתו של אדם ממגרשי ספורט (ע"ח 37245-09-13)

כנגד העורר, אדם שקילל שוטר לאחר משחק כדורגל ופרסם כנגדו פוסטים מאיימים בפייסבוק, הוצא צו הרחקה ממגרשי ספורט לעונת 2013-2014. על ההחלטה הגיש העורר ערר לבימ"ש המחוזי בירושלים. השופט מרזל קיבל טענת העורר שקיימת "חולשה ראייתית מסוימת" ביחס לראיות שהיו בפני בימ"ש קמא, וזאת בין היתר לאור בדיקת פוליגרף שערך העורר מרצונו, אשר חיזקה טענותיו. נקבע שיש לתת ביטוי לחולשה הראייתית האמורה, וזאת לאור האופי המחמיר של סמכות ההרחקה וההגבלה שלפי חוק איסור אלימות בספורט, ולאור העובדה שההסתפקות ב"חשד סביר" כשיקול להרחקה נקבעה בלשון החוק רק לגבי "עבירה הקשורה לספורט", ולא ביחס למקרים כמו המקרה דנן. לפיכך הוחלט על קבלה חלקית של הערר. נפסק שתקופת ההרחקה תוחל עד תאריך 31.12.13, אך שהאיסור על יצירת הקשר בין העורר לשוטר יוותר על כנו. (ניתן 24.9.13)




ביהמ"ש המחוזי: התרעה על פנייה לרבנות במסגרת מאבק למימוש זכות של אב כלפי ילדו אינה מהווה איום שלא כדין (ע"פ 13413-12-12)

לאור סכסוך בין המערער לאישתו לקחה האישה את בנם המשותף ועברה לגור אצל הוריה. לאור כך כתב המערער לאישתו מספר הודעות בס.מ.ס, במסגרתן אמר שיפנה לרבנות, יעשה "מלחמה" עד שילד יהיה אצלו, ואמר שיעשה "שחור לכולכם". המערער הורשע בעבירת איומים ועל החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים. השופט דרורי פסק שבכל מקרה שבו התבטאות מילולית ניתנת לכמה פרשנויות, יש לבדוק את ההקשר בו נאמרו הדברים, וכן שכאשר מדובר במימוש של ערך חברתי חשוב, אין לראות בדברים איום. לאור האמור נפסק שאין לראות בהודעת המערער לאם ילדו כי בכוונתו לממש את זכותו כלפי ילדו באמצעות פנייה לערכאה שיפוטית מוסמכת, כאיום. לפיכך, לאור כך שהביטויים לא כללו איום על גוף או חירות, ולאור כך שלא אירעה כל פעולה פיזית בעניין, הוחלט לקבל הערעור. (ניתן 16.7.13)




ביהמ"ש העליון: סיווגו של אסיר כ"ביטחוני" אינו מספיק להוכחת הנסיבה של עבירת התאחדות לא מוכרת (ע"פ 5152/12)

עו"ד שנתפס מעביר טלפונים ניידים וכרטיסי סים לאסיר ביטחוני במהלך מפגש עימו בכלא, הורשע בקיום מספר עבירות, ביניהן מתן שירות להתאחדות לא מוכרת. במסגרת ערעורו לביהמ"ש העליון הודה עוה"ד בהעברת הטלפונים לאסיר. עם זאת, בנוגע להרשעתו בעבירת מתן השרות להתאחדות לא מותרת, טען שסיווג של אסיר כ"ביטחוני" אינו מגלה האם האסיר משתייך לארגון כלשהו. בעניין זה טען המערער שהתביעה לא הציגה ראיות לכך שהאסיר עודנו משתייך להתאחדות אסורה. השופט הנדל קיבל טענת המערער וקבע שהרכיב הנסיבתי של העבירה לא הוכח בפועל. השופט הבהיר שעצם סיווגו של אסיר כ"בטחוני" אין בו בכדי להוכיח את נסיבות עבירת מתן שירות להתאחדות לא מוכרת. ביהמ"ש זיכה המערער מחמת הספק מעבירות של קשר לביצוע פשע, קשר לעוון, ומתן שירות להתאחדות לא ידועה. מאסר עוה"ד קוצר לשישה חודשי מאסר בפועל. (ניתן 22.4.13)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בימ"ש השלום: 5 חודשי מאסר על תנאי לאדם שהפר את צו הפיקוח שהוטל עליו מכוח חוק ההגנה על הציבור (ת"פ 3039-12)

על הנאשם, אדם שהורשע בביצוע עבירות מין בקטין, אשר ריצה מאסרו, הוטל צו פיקוח מכוח חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, במסגרתו נאסר עליו לצרוך משקאות אלכוהוליים. למרות האמור, הנאשם נתפס בביתו, בשתי הזדמנויות שונות, כשהוא תחת השפעת אלכוהול. השופט ליבדרו מבימ"ש השלום בב"ש קבע שמתחם הענישה ההולם את העבירות הינו בין מאסר על תנאי לבין שישה חודשי מאסר בפועל. במסגרת גזר הדין קבע השופט שמידת הפגיעה בערך המוגן במקרה הנ"ל אינה גבוהה. השופט הבחין בין מקרים בהם הפרת הצו נעשית תוך ביצוע עבירה נלווית, לרבות עבירת מין, לבין מקרים בהם להפרת הצו לא נלוותה כל עבירה נוספת, כמו במקרה הנ"ל. לאור האמור הוחלט להסתפק בענישה שתהיה ברף התחתון של מתחם הענישה. על הנאשם נגזרו חמישה חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 2,000 ₪. (ניתן 27.12.12)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

ביהמ"ש העליון דחה ערר על החלטה להאריך תוקפו של צו פיקוח על עבריין מין (בש"פ 8763/12)

העורר, אדם שהורשע בביצוע עבירות מין בקטינים, ערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שקיבל את בקשת המדינה, והאריך את צו הפיקוח שהוטל על העורר לאחר שחרורו ממאסר, לתקופה של שנה וחצי נוספות. העורר טען שבנסיבות האמורות, כאשר מדובר על הארכה שנייה של הצו, וכאשר רמת המסוכנות שלו הוגדרה כנמוכה-בינונית, הארכה זו פוגעת בחירותו באופן שאינו מידתי. ביהמ"ש דחה הערר. השופט עמית ציין שהעורר לא השלים את תהליך השיקום, ולפיכך, שהמשך הפיקוח מגשים את האינטרס הציבורי. עוד צוין שהמשך הפיקוח משרת גם את העורר, שכן הוא מסייע לו בשמירה על אורח חיים נורמטיבי. בסיום דבריו ציין השופט עמית שההגבלה על חירותו של עבריין מין ופרטיותו, לאחר שריצה עונשו, הינה תופעה חריגה במשפט הישראלי, ושיש להמשיך ולבחון את האפקטיביות של יישום חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין. (ניתן 23.12.12)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים בסך 10,000 ₪ לאדם שנעצר ועוכב שלא כדין (ע"א 5001-10)

ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של פעיל הימין, איתמר בן גביר, על החלטת בימ"ש השלום, שדחה תביעת נזיקין שהגיש המערער שעילותיה תקיפה שלא כדין, מעצר שווא ועיכוב שלא כדין. התביעה הוגשה בנוגע לשני אירועים שונים. במסגרת האירוע הראשון נעצר המערער ל-24 שעות בגין התפרעות סביב פמליית היועמ"ש בחברון. במסגרת האירוע השני עוכב המערער לאחר שעמד בסמוך להתקהלות שהוכרזה כאסורה. ביהמ"ש קבע שבשני האירועים פעלה המשטרה בניגוד להוראות הדין ותוך התרשלות, ולפיכך שראוי בנסיבות אלו להטיל על המשיבים אחריות בנזיקין. השופט יועד הכהן ציין שהטלת אחריות נזיקית במקרה דנן משדרת מסר חינוכי והרתעתי ראוי בכל הקשור להפעלת סמכויות אכיפה הפוגעות בזכויות חוקתיות כגון כבוד האדם, חירות אישית, חופש התנועה, הביטוי והמחאה. נפסק שהמשיבים יפצו המערער בסך 10,000 ₪. (ניתן 25.10.12)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בימ"ש השלום בת"א הרשיע בעבירה של סחיטה באיומים, אדם שאיים על זוגתו שיתאבד אם תעזוב אותו (ת"פ 24353-05-10)

בימ"ש השלום בת"א הרשיע נאשם, שבמסגרת ניסיונותיו להניע זוגתו מלהיפרד ממנו, פעל בניגוד לדין ובין היתר איים שיתאבד אם תעשה כן. ביהמ"ש הרשיע הנאשם בעבירות שונות כגון הפרה ביודעין של צו הגנה שאסר עליו ליצור קשר עם זוגתו. הנאשם הורשע גם בעבירה של פגיעה בפרטיות לאור כך שהוא התחקה ובלש אחרי זוגתו. בגין איומיו שיתאבד הורשע הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים. נקבע שאיומים אלו נעשו במטרה לסחוט את "התרצות" זוגתו והשארתו בביתה, ושאין מניעה שבמסגרת העבירה הנ"ל האיום יכוון כלפי גופו של המאיים עצמו. צוין שיש להניח שבמרבית המקרים לא יהיה עניין ציבורי בלהגיש כתב אישום כנגד איומים חד-פעמיים בנוסח "אם תעזביני - אתאבד". יחד עם זאת, מכיוון שעסקינן במקרה נדיר וקיצוני, קבע השופט שגיא שהגשת התביעה בעניין זה הולמת הנסיבות ומתיישבת עם האינטרס הציבורי. (ניתן 20.11.11)

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בימ"ש השלום דחה בקשת המדינה להורות על מעצר עד תום הליכים של איש דת מוסלמי (מ"ת 12641-11-10)

בימ"ש השלום דחה בקשת המדינה להורות על מעצרו עד תום ההליכים של המשיב, איש דת מוסלמי המואשם בביצוע עבירות של הסתה לאלימות ולטרור ושל תמיכה בארגון טרור. נטען שהמשיב מהווה סכנה לציבור וכי חופש הביטוי אינו ערך אבסולוטי, אלא כזה הנסוג בפני קדושת החיים ובטחון הציבור. ביהמ"ש קבע שהמדינה אכן אוחזת בתשתית ראייתית לכאורית להוכחות ביצוע העבירות האמורות ע"י המשיב. ברם, ביחס לסוגית מסוכנות המשיב הגיע ביהמ"ש למסקנה כי מסוכנות זו ניתנת לאיון על דרך חלופת מעצר, במסגרתה הגבלת חירותו של המשיב תהא פחותה. לאור האמור הבקשה נדחתה. נפסק שהמשיב ישהה בתנאי מעצר בית, שיושת עליו אזיק אלקטרוני ושתימנע ממנו האפשרות להפיץ את משנתו ע"י ניתוקו מהגישה לאינטרנט ולכל מדיה אחרת. (ניתן 21.11.10)




בית המשפט המחוזי: משך אשפוז כפוי פלילי לא יעלה על תקופת המאסר בגין העבירה ואף יהא קצר מכך (ע"ו (חיפה) 18082-06-10)

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה, והורה לשחרר מאישפוז כפוי פלילי אדם שהיה מאושפז אישפוז פלילי במשך 29 שנה בגין עבירה שעונש המאסר עליה הוא שלוש שנים בלבד. נקבע, כי צו האשפוז הפלילי מטרתו כפולה: לאפשר טיפול מסודר ורציף בחולה בכפיה, וכן להגן על הציבור מפני הסיכון שבו כתוצאה ממחלתו. בשל כך משך האשפוז הכפוי מכוח הצו אינו תחום בזמן מראש, דבר היוצר סיכון להתמשכות האשפוז יתר על המידה, ללא הצדקה, תוך פגיעה חמורה בזכויותיו הבסיסיות של החולה. לאור זאת נקבע, כי עקרונות יסוד בשיטתנו המשפטית מחילים על הצו מגבלה של מידתיות לפיה משך האשפוז הפלילי לא יעלה על תקופת המאסר המרבית הקבועה לעבירה שיוחסה לחולה בכתב האישום, ואף יהא קצר מכך אם הדבר אפשרי. עם זאת, במקביל יכול הפסיכיאטר המחוזי, באם קיים צורך בכך, להוציא הוראת אישפוז אזרחית לחולה. (ניתן 27/06/10).




בית המשפט העליון: זכותו של נאשם לצאת מישראל תוגבל במקום בו קיימת אפשרות סבירה כי יציאתו תסכל את ההליך הפלילי נגדו (בש"פ 1746/10)

נגד העורר, עורך דין בהכשרתו, הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע מעשי סדום בנסיבות של אינוס וביצוע מעשים מגונים. בית המשפט העליון דן בבקשתו כי יוסרו ממנו המגבלות החלות עליו בעת שחרורו בערובה, ובמסגרת זו אף יאושר לו לצאת לחו"ל. נקבע, כי זכותו של נאשם המשוחרר לחלופת מעצר לצאת מישראל בנסיבות המתאימות, שכן הזכות לצאת מישראל, היא זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, זכות זו איננה מוחלטת וניתן להגבילה במקום בו נמצא כי קיימת אפשרות סבירה כי הנסיעה לחו"ל והחשש לאי-חזרה הנלווה לה – עלולים לסכל את מהלכו של ההליך הפלילי, או את אכיפת תוצאתו, כמו במקרה דנן. הבקשה נדחתה (ניתן 26.4.2010).

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בית המשפט העליון אישר צו פיקוח שהוצא נגד אדם שסיים לרצות את עונשו בגין ביצוע עבירות מין (בש"פ 962/10)

לעורר, שסיים לרצות את מאסרו לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות, הוצא צו פיקוח ומעקב למשך 4 שנים הכולל הגבלות ואיסורים שונים, בהתאם לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, הואיל ונמצאה בו מסוכנות גבוהה לרצידיביזם מיני. לטענת העורר תנאי הפיקוח שהושתו עליו במסגרת הצו, מחמירים יתר על המידה ויש בצו כדי לסכל את מאמציו להינשא ולמצוא תעסוקה. לאחר שעמד על ההתנגשות בין זכותו של העורר לחירות, לבין האינטרס בהגנה על בטחון הציבור, דחה בית המשפט העליון את הערר בקבעו כי צו הפיקוח בעניינו של העורר עומד בדרישות האיזונים המתחייבים מכח החוק, ואין מקום להתערב בתנאים שנקבעו בו. התנאים המגולמים בצו, מציין בית המשפט, מכוונים אך ורק לשם הגשמת מטרת הפיקוח, וכן אין בהם כדי לפגוע בזכויותיו של העורר באופן העולה על הנדרש. ניתן ב-24/03/10.

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בית המשפט העליון דחה ערר של עבריין מין כנגד הוראות צו פיקוח האוסר עליו להחזיק חומר פורנוגרפי (בש"פ 1179/09)

העורר הורשע בעבירות מין כנגד קטינים בני משפחתו וריצה עונש מאסר. עם שחרורו הוצא נגדו צו פיקוח מכוח חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין. בין השאר, ערר העורר כנגד האיסור שהוטל עליו בצו על החזקת חומר פורנוגרפי. השופט ג'ורבאן קבע, כי על כל מגבלה המוטלת על עבריין מין להיות לא רק תולדה של מסוכנותו הכללית, אלא עליה להוות מענה לסיכון פרטני הנשקף ממנו בהקשרה של המגבלה המבוקשת. מכיוון שנסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של העורר מצביעות בבירור על החשש שמא חשיפתו לתכנים פורנוגרפיים פדופיליים תגביר את הסיכון להישנות העבירות ואת מסוכנותו לציבור, מהווה המגבלה איזון ראוי בין אינטרס השמירה על בטחון ושלום הציבור לבין הצורך להגן זכויות העבריין.

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בית המשפט המחוזי בירושלים: יש לבחון חלופת מעצר גם בהליך הסגרה (ב"ש 5419/08)

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום, וקבע כי נקודת המוצא ההתחלתית היא ראייתו של מי שנמצא בהליכי מעצר לקראת הסגרה, ככל עצור אחר, לעניין זכויותיו, כאשר יש שוני אחד בלבד: בעת השיקולים והאיזונים בסיומו של כל הליך והליך, מן הראוי ליתן משקל נוסף לעובדת היותו של אדם זה עצור לקראת הסגרה. ככל שהמעצר הוא בשלבים התחלתיים של הליכי הסגרה, והעבירה היא כזו שניתן להעמיד את המבוקש לדין בישראל, ואותו מבקש כבר היה במעצר במסגרת אותה פרשה, הכף נוטה לעבר חלופת מעצר.




בית המשפט העליון פסק שהטלת מגבלות על עבריין מין תעשה רק לאחר הוצאת צו פיקוח (בש"פ 2686/07)

המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך מכוח החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006, לקבוע לעבריין המין מגבלות, כגון מגבלות על צריכת אלכוהול, נהיגה, ועוד, מבלי להוציא תחילה צו פיקוח ומעקב ולכלול בגדרו את המגבלות. בית המשפט העליון פסק כי הטלת מגבלות במנותק מצו הפיקוח אינה מתיישבת עם תכלית החוק שכן אין בה כדי להעניק כלים הולמים להגשמת המטרה החקיקתית להגן על הציבור מפני עברייני מין. לפיכך, דין הערר להתקבל, התיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שידון מחדש בעניינו של המשיב.




בג"ץ קבע כי על המדינה לפעול מיוזמתה לשחרור אסירים זרים בתום מאסרם גם כאשר אין לכאורה לאן לגרשם (בג"ץ 6558/08)

העותר נדון למאסר פלילי בשל שהות בשטחים ללא רשיון ישיבה. בתום המאסר נאלץ העותר להמשיך לשבת בכלא עוד כ- 10 חודשים נוספים, משום שלא היו בידיו מסמכים תקפים שיאפשרו את גירושו לירדן, ואף לא מעמד חוקי ברשות הפלסטינית. משפחתו לא סייעה לו בהסדרת המסמכים הדרושים, ומשכך הסניגוריה הציבורית הגישה בשמו עתירה דחופה לשחרורו ולהסדרת רשיון ישיבה ברשות הפלסטינית. העתירה התקבלה ובעקבותיה, ניתן פסק דין הקובע כי על המדינה לפעול מיוזמתה לשחרור אסירים זרים בתום מאסרם גם כאשר אין לכאורה לאן לגרשם, זאת כדי להבטיח את יציאתו לחופשי של אסיר שריצה את עונשו, כנגזר מזכות היסוד לחירות האדם.

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בית משפט השלום: המשטרה תפצה בנזיקין בגין עיכוב נחקר לחקירה בתואנת שווא של הפרת הסדר הציבורי(ת"א 1427/05)

בית המשפט פסק כי עיכובם של התובעים, פעילי ימין שביקשו לחגוג את מותו של יאסר ערפאת, היה שלא כדין, שכן הם לא ביצעו כל עבירה. בית המשפט קבע כי המשטרה בצעה עוולה נזיקית כלפי התובעים ופסק כי יש לפצותם הן בגין הנזק שנגרם להם בשל העיכוב עצמו, והן בגין הפגיעה שחשו כתוצאה מכך שהמשטרה נהגה בהם שלא כדין ושללה מהם את חופש הביטוי.




בית המשפט העליון הקל בעונשו של אדם שהורשע בהדבקת אחרים במחלת האיידס ביודעין (ע"פ 11699/05)

בית המשפט העליון קיבל את עמדת המערער לפיה העונש שהושת עליו בשל הדבקה במזיד במחלת האיידס - תקופת מאסר של 25 שנה - הינו כבד מדי שכן איידס הינה מחלה כרונית ולא סופנית. לדברי בית המשפט העליון, תפיסתו של בית המשפט המחוזי את מחלת האיידס כמחלה סופנית ואת ההידבקות באיידס כ"גזר דין מוות" הן שהביאו להחמרה בלתי מוצדקת בעונש בעוד שכיום חולה איידס יכול להגיע לתוחלת חיים דומה לזו של רוב האוכלוסייה ואף לאיכות חיים תקינה וראוי שתהיה לכך השפעה כלשהי, ולו קלה, על גזירת הדין.

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בית המשפט המחוזי פסק בעניין תקופת הפיקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (בש 020254/07)

בקשה למתן צו פיקוח על פי סעיף 12 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, כנגד המשיב אשר הורשע בעבירות של ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות ואיום. המחלוקת בין הצדדים נסבה על היקף תקופת הפיקוח. ביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה וקבע שמשך תקופת הפיקוח והמעקב תהא שלוש שנים.




עתירה שהוגשה על-ידי הוועד הציבורי נגד עינויים כנגד החוקתיות של חוק סדר הדין הפלילי בעניין עצורים החשודים בעבירות ביטחון (בג"צ 2028/08)

העתירה דורשת לקבוע, כי חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה), התשס"ו-2006 בטל בהיותו סותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענת העותרים החוק פוגע בזכויותיהם של העצירים לחירות, לכבוד ולשוויון, ובזכויותיהם הדיוניות, אשר זכו אף הן למעמד חוקתי עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן נטען כי החוק משקף תפיסה פסולה, שרואה בביקורת השיפוטית משום "הפרעה" לחקירה ושואפת לחקור חשודים הרחק מעינו המפקחת של בית המשפט, ופותח פתח חמור להתעללות בעצורים ולשימוש באמצעי חקירה פסולים.




בית הלורדים פסק כי בריטניה נושאת באחריות בגין מעצר חשודים בעיראק

בית הלורדים קבע עם זאת כי המעצר לא היווה הפרה של הזכות לחירות הקבועה באמנה האירופית ודחה את העתירה

למעבר לקישור לחץ/י כאן

בית המשפט המחוזי בתל אביב החליט לתת צו לחשיפת זהות גולש באינטרנט.

בית המשפט קבע כי יש לאזן בין האנונימיות החשובה לרשת, בעיקר לעניין חופש הביטוי והעברת מידע לבין זכותו של הנפגע. אם בצע אדם עוולה, וקיימות ראיות לכאורה להוכחת טענה זו ברמת הסתברות גבוהה (של "חשש של ממש"), לא יוכל להסתתר מאחורי מסך עלטה, אף אם אין "יסוד נוסף" כפי שקבע השופט עמית בהחלטתו האחרונה.יש להקל בחשיפת זהות גולשים, כאשר מדובר בעבירה פלילית ולקבוע מבחנים לחשיפה בכל הנוגע לעוולות.



פסקי דין מרכזיים (בהקמה)
עימאד גנימאת נגד מדינת ישראל (בש"פ 537/95) - העובדה שעבירה הפכה ל"מכת מדינה" אינה מהווה כשלעצמה עילה למעצר עד תום ההליכים

בית משפט העליון קיבל את ערעורו של העורר והורה על שחרורו בערובה,לאחר שמצא כי העובדה שגניבות רכב הפכו ל"מכת מדינה" אינה מהווה עילה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט כי בעקבות חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עליו להעדיף את זכויות העורר על פני האינטרס הציבורי.




סוגי זכויות

זכויות בפלילים
 
  המרכז האקדמי למשפט ולעסקים פורטל זכויות האדם