מה מוצאים המתנדבים מאחורי הדלתות שנפתחות? סיפורים שקשה להאמין שהם קורים כאן, בישראל של 2025
המתנדב דופק בדלת. מחכה. שומע צעדים איטיים בפנים. הדלת נפתחת, והוא נכנס לדירה קטנה. זה לוקח כמה שניות עד שהעיניים מתרגלות לחושך. כל הנורות כבויות. האור היחיד מגיע דרך החלון.
"אין לך חשמל?" הוא שואל.
"יש חשמל," הניצול עונה. "אבל הנורות שרופות".
"כולן?"
"כן. כבר שלושה שבועות".
המתנדב מסתכל סביב. מטבח קטן, סלון צר, חדר שינה. כל החדרים חשוכים. הניצול חי בחושך כבר שלושה שבועות כי הוא פשוט לא יודע איך להחליף נורה. זה אחד הבתים שמתנדבי "לחיות בכבוד" מגיעים אליהם כל יום.
"הם לא מתלוננים"
"הם שרדו הכול ולא מתלוננים", אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. "לפעמים צריך לחלץ מהם את הצרכים והמצוקות שלהם".
ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים בדרום, רואה את זה כל יום. "הם עברו כל כך הרבה, שבשבילם נורה שרופה או מים קרים זה לא סיבה להתלונן", היא אומרת.
אבל המתנדבים רואים. הם שמים לב. הם שואלים.
"הדוד נשבר, והמים קרים"
מירי, מתנדבת בת 42, מגיעה כל שבוע לאותה ניצולת שואה בת 90. הן כבר מכירות שנתיים. פעם אחת, באמצע החורף, מירי שמה לב שהניצולת נראית לא טוב. קצת חיוורת, קצת רועדת.
"את בסדר?" היא שאלה.
"כן, כן. סתם קצת קר לי".
משהו לא הסתדר. הבית היה חם, המחממים עבדו. מירי המשיכה לשאול.
"את מתקלחת?" היא שאלה בעדינות.
הניצולת השפילה מבט. "אני מנסה לא להתקלח הרבה", היא אמרה בשקט. "הדוד נשבר, והמים קרים".
"כמה זמן?"
"אולי חודשיים".
אישה בת 90 מתקלחת במים קרים במשך חודשיים. היא לא התלוננה, לא ביקשה עזרה. פשוט ניסתה להתקלח כמה שפחות. מירי התקשרה למשרד העמותה. בתוך שלושה ימים הדוד תוקן.
"אני חוסך באוכל, אולי אצטרך בעוד כמה ימים"
דני, מתנדב בפתח תקווה, נכנס פעם אחת לדירה ושם לב שהמקרר כמעט ריק. רק בקבוק מים וקוטג' קטן.
"זה כל האוכל שיש לך?" הוא שאל.
הניצול, בן 85, הנהן. "כן. אני חוסך".
"חוסך למה?"
"לא יודע. אולי אצטרך בעוד כמה ימים".
הוא חי ככה כבר שנים. מקבל ארוחה חמה מהעמותה כל יום, וזה כל האוכל שלו. שום דבר אחר. אין לחם, אין פירות, אין ביצים. כלום.
"אבל מה אם אתה רעב בערב?" דני שאל.
"אני שותה מים", הניצול ענה בפשטות.
חצי שנה ללא טיפול שיניים נחוץ
תמר, מתנדבת ברחובות, ביקרה אצל ניצולת בת 82. היא שמה לב שהניצולת לא ממש אוכלת את האוכל – רק מוצצת אותו.
"למה את לא לועסת?" היא שאלה.
הניצולת הוציאה את השיניים התותבות מהפה. הן היו שבורות באמצע.
"כמה זמן ככה?" תמר שאלה.
"אולי חצי שנה".
היא חיה חצי שנה עם שיניים שבורות. לא יכלה ללעוס, לא יכלה לדבר טוב. פשוט השלימה עם זה.
תמר התקשרה למשרד. העמותה סידרה לה טיפול שיניים.
"עבורם זו לא בעיה"
"הם עברו את הגרוע מכל – הרעב בשואה", אומר ארז. "מגיע להם לקבל יחס חם וארוחה חמה בכל יום. אבל הם לא מרגישים שמגיע להם". זו הבעיה. הם לא חושבים שמגיע להם. הם לא חושבים שמותר להם להתלונן.
נורה שרופה? לא נורא, אפשר לחיות בחושך.
מים קרים? זה בסדר, פשוט לא מתקלחים הרבה.
שיניים שבורות? אפשר לחיות גם בלי לעוס.
"עבורם זה לא בעיה", ענבל מסבירה. "הם עברו כל כך הרבה גרוע, שהדברים האלה נראים להם קטנים. אבל הם לא קטנים".
יושב כל היום בבית ריק, מחכה לארוחה שתגיע
יוסי, מתנדב בבאר שבע, נכנס פעם לדירה של ניצול בן 88 שהצטרף לעמותה לפני חודש.
הוא נכנס ונעצר. הדירה כמעט ריקה.
מיטה, כיסא אחד, שולחן קטן. אין טלוויזיה, אין רדיו, אין ספרים. אין כמעט כלום.
"אתה גר פה לבד?" יוסי שאל.
"כן".
"מה אתה עושה כל היום?"
הניצול הסתכל עליו, לא הבין את השאלה. "יושב", הוא ענה.
פשוט יושב. כל היום. בבית ריק, לבד. מחכה לארוחה שתגיע.
"זה לא סתם אוכל"
"האנשים האלו שרדו את השואה והיום הם לא שורדים את היום-יום", אומר ארז. "בשבילם, ארוחה=חיים. זה מה שמחזיק אותם כרגע". זה לא ביטוי. זה ממש ככה.
המתנדבים מספרים שיש ניצולים שהארוחה היומית היא המאורע היחיד שלהם. הדבר היחיד שקורה להם ביום. הם מחכים לדפיקה בדלת. מחכים לראות את המתנדב. לדבר איתו עשר דקות. לקבל את הארוחה. ואז הם יושבים לאכול, לאט, כי אחרי זה אין להם יותר מה לעשות.
מה המתנדבים עושים?
לשבת ולהקשיב
"זה קשה", אומרת מירי. "את רואה איך הם חיים ואת לא יכולה לא לעשות משהו".
המתנדבים מתקשרים למשרד העמותה, מדווחים על מצוקות. העמותה מנסה לעזור מעבר לארוחות – תיקוני חשמל, טיפול שיניים, סידור דברים בבית. אבל זה לא תמיד אפשרי. יש מגבלות תקציביות, יש מגבלות של מה העמותה יכולה לעשות. "אז לפעמים", מירי אומרת, "את פשוט יושבת. יושבת איתם, מדברת, מקשיבה. לפעמים זה מה שהם הכי צריכים".
ממלאים את המקרר ואת הלב
אחרי כמה חודשים, דני חזר לאותו בית עם המקרר הריק. הוא הביא איתו, מהכסף שלו, כמה דברים – לחם, ביצים, פירות, גבינה.
"זה לא חלק מהעמותה", הוא אומר. "אבל לא יכולתי שלא".
הניצול בכה כשראה את זה. "אתה לא צריך", הוא אמר.
"אני יודע", דני ענה. "אבל אני רוצה".
עכשיו, כל פעם שדני מגיע, הוא מביא איתו משהו קטן. לא הרבה – פשוט כדי שיהיה לניצול מה לאכול בערב.
"זה עולה לי אולי 50 שקל בשבוע", הוא אומר. "אבל בשבילו זה הרבה".
נותנים יחס, יחס ששווה תקווה
"רבים מהניצולים אומרים לנו שאם לא היו מקבלים את הארוחה שלהם מהעמותה בכל יום, הם היו יכולים למות ואף אחד לא היה יודע על כך", אומר ארז. זה משפט שחוזר הרבה. המתנדבים שומעים אותו פעם אחרי פעם. כי זו המציאות. יש ניצולים שחיים לבד, בלי משפחה קרובה, בלי שכנים שבודקים אותם. הארוחה היומית היא גם השעון שלהם – אם המתנדב מגיע ואין מענה, מישהו יודע לבדוק.
מה עושים עם זה?
"את יוצאת מבית כזה ואת לא יכולה להפסיק לחשוב על זה", אומרת תמר. "איך אדם חי ככה? איך זה קורה?". אבל אחר כך היא נזכרת – היא עושה משהו. היא באה כל שבוע, מביאה ארוחה, יושבת, מדברת. זה לא מספיק, אבל זה משהו. "אני לא יכולה לשנות להם את החיים", היא אומרת, "אבל אני יכולה לשנות להם את היום. ואולי זה מספיק".